תפקידי במלחמת יום הכיפורים היה נהג נגמ"ש.

כאשר הופצץ הנגמ"ש בו נהגתי עפתי ונחתתי על הגב. הייתי בהלם כמה רגעים ושמיעתי נפגעה. פתאום ראיתי עקבות כדורים בחול והבנתי שיורים לעברי, קפצתי וחמקתי מהם.

הסתתרתי מאחורי גבעה בחוסר וודאות במשך שעות שידיי צמודות לגופי ושעדיין איני שומע. לאחר זמן מה, בעודי כפוף, ראיתי את מנדי מזדקף על מנת להביא מים כדי לתת לפצועים, אבל הוא לא הספיק כי הוא נורה בידי המצרים.

הבנתי שאני פצוע ושאני צריך למצוא את הדרך חזרה.

למזלי הדרך הייתה בראש שלי כי נהגתי עד לאזור הלחימה. בכיסי היה רימון כי מבחינתי 'תמות נפשי עם פלישתים', לכן החלטתי שאם אתקל במצרי, לא אפול בשבי.

מה שעברנו אף אחד לא יכול להבין, רק מי שהיה שם. מה שעברנו אף אחד לא יכול לשפוט, רק מי שהיה שם.