"אבא נסע למלחמה עם שיער שחור - וחזר עם שיער לבן"

יום כיפור 1973 - סיפור על שיער שיבה.

ערב כיפור, חצות, אחותי חוזרת הביתה ומספרת שכביש אלוף שדה מלא בחיילים ומשאיות. אבא שלי כעס עליה שהיא מספרת לנו צ'זבטים.

8:00 בבוקר, טלפון - אבא שלי עונה. טעות.

מעצבים מוציא את התקע והשקע (רק בני גילי זוכרים שעוד היה דבר כזה) 10:00, דפיקה בדלת. השכנה וחברה שלי אביבה בש בדלת. "מחפשים את אבא שלך אצלנו בטלפון". אחותה דבורה דבורי שושני הייתה פקידת מבצעים בבח"א 27 (נתב"ג).

אבא שלי הולך. חוזר אחרי 3 דקות ואומר "קראו לי למילואים". אחותי ואני הכנו לו שלט נהג מתנדב. ב- 11:00 חוזר הביתה. מודיע לנו שיש מלחמה ומבקש לעזור לו להכין תיק.

אמא שלי מכינה לו שני סנדוויצים מחלה עם מיונז חרדל ונקניק. התמונה עדיין צרובה לי בראש.

והכי חשוב, אומרת לו לחכות שהיא תגהץ לו את המדים (אם מישהו שאל מאיפה השריטה שלי לגיהוץ - זו התשובה). הוא נוסע. ב- 14:00 אזעקה.

19:00 - נוסעים לבח"א 27 להביא לו גזיה עם מיכל גז. זהו . לא שומעים ממנו יותר חודש ומשהו.

אבא היה בנ.מ ונסע לצפון לחרמונית, שם הם נותקו. אבא נסע למלחמה עם שיער שחור - וחזר עם שיער לבן.

פעם, מזמן, לפני המון שנים דיברנו על זה. לא אשכח את מה שאמר לי: "כשראיתי את הטנקים נוסעים צפונה על שרשראות ולא על מובילי טנקים - הבנתי שהלכה לנו המדינה" . מרוב לחץ שערו הלבין.

מלחמת יום כיפור הייתה ניצחון גדול של צה"ל לא פחות מששת הימים, אבל הטראומה שהותירה בעם הביאה אותנו להבין שיהירות היא לא מתכון טוב.

עזבו אותי עם עלילות גבורה בכל הקשור למלחמת יום הכיפורים: אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, אין-ספור נפגעי נפש ומנהיגות לאומית אין. זה מה שהיה וזה מה שחשוב ומעניין, גם היום.

הייתי אז לוחם צעיר בשייטת 13, הקומנדו הימי, גוף קטנטן יחסית שעוצמתו אומנם רבה אך נובעת מחשאיות, מהפתעה.

להשליך "אנשי דממה" לתוך הכאוס הרועש והחשוף שנקרא מלחמה זה להשליך את הכריש לשלולית רדודה. למרות זאת, השייטת למעשה קנתה את עולמה ב-73' והפגינה תושייה ותעוזה בל ישוערו.

קומץ הלוחמים, בסדיר ובמילואים, פעלו בצפון ובעיקר בדרום – ולמעשה בלמו חלקים בחזית מצרים כמעט לבדם, עם כל מה שהיה ביד: צוללות ננס, סירות מהירות, צוללים, סירות נפץ מתאבדות – ומה לא. הרבה אלתורים ואומץ.

התגלגלתי במלחמה ההיא לכל מיני חורים שונים ומשונים.

לא אחת היו תחושות של אימה ואי-ודאות, אבל בעין הסערה – שם היה האקשן אבל גם היה בידוד מהמציאות הכוללת – לא ממש הפנמתי את חומרת המצב הלאומי.

כשהכול הסתיים התחלתי להבין בהדרגה מה קרה כאן ואיך נוהלו העניינים. להטיל ספק. בקהות חושים (במקרה הטוב), באינטרסנטיות, אפילו בטיפשות. תמיד אטיל ספק במניעים של אלה שמרשים לעצמם לקבל את האחריות לגורלם של אחרים. חובת ההוכחה עליהם – עד שיוכיחו לי אחרת.

ואל תספרו לי סיפורים שירככו את המחדל. הייתי שם וראיתי איך היה אפשר גם אחרת. כי בחיל הים – החיל היותר קטן, שבסיסיו היו בעורף – דווקא שם לקחו את כל ההתרעות המעורפלות בשיא הרצינות.

כבר ביום שישי, ערב המלחמה, בעקבות הנחיית מפקד חיל הים האלוף ביני תלם, כינס מפקד השייטת אותנו, הלוחמים, והודיע שלא ברור מה קורה אבל אנחנו מתכוננים למלחמה מחר.

תוכניות נשלפו, ציוד וכלים הוכנו, ובילינו את הלילה בהעמסות על ספינות הטילים בנמל חיפה, ספינות האם שלנו. הייתה שם קבלת החלטות עניינית, זהירה, ואחראית. אף אחד לא לקח סיכון.

נוהל קרב כאילו אין מחר. ואכן כמעט לא היה מחר... בצוהרי שבת, למחרת, אחרי שינה טרופה, הכול התחיל.

בימים ובשעות הבאים החלו להתברר, בטפטופים, "ממדי האסון". קלישאה שלימים אמצא את עצמי משדר לעיתים קרובות, כמעט בכל עניין. אלא שב-73' זו הייתה אמת קטלנית.

להיכן שלא התגלגלנו, השמועות והמידע רדפו אותי. חזיתות קורסות, מדינאים וגנרלים מבולבלים, והגרוע מכול – השמות. ההרוגים. באמת מיטב הנוער: מהכיתה, מהמחזור, חברים מהקורס בשייטת, שכנים, המפקדים השונים מהטירונות ומקורס מ"כים, כולל המג"ד. מי לא.

התמונה התחוורה: בעוד בשייטת ובחיל הים התכוננו ברצינות יתרה לאפשרות המלחמה – בחזיתות השונות ובממשלה פשוט התעלמו.

לא התריעו, לא התכוננו, הפקירו את החיילים ואת המדינה.

בעוד לוחמי השייטת עובדים כל הלילה בהכנות, החיילים בקווי הגבול השונים הופקרו למעשה לגורלם בידי מקבלי החלטות כושלים, מדושנים, עיוורים.

כן, 50 שנים עברו ונראה לי קצת פתטי לתאר עלילות גבורה ופחד אישיות, כשהמלחמה ההיא טרפה כל כך הרבה חיים ונפשות.

כל כך הרבה גיבורים-בעל-כורחם מצאו עצמם שם, מנסים לשרוד. או לא.

מבחינתי השיעור המדמם היה ונשאר ותקף היום יותר מאי-פעם – תרום תמיד ככל יכולתך לעמידות של כולנו אבל לעולם אל תסמוך על המתיימרים להוביל. אל תסיר מהם עין, ואם צריך – התייצב בדרכם. דרוש תשובות ומעשים.

"50 שנה אחרי הוא עדין חסר לי מאוד"

התגייסתי ב1971 לחיל השריון, פגשתי את שוע בפעם הראשונה בקורס מקצועות מגמת תותחנות, הקורס היה כשלשה חודשים ובסיומו ירדנו לצמ״פ בחטיבה 14 גדוד 184 ברפידים.

הנסיעה באוטובוס ארכה כמה שעות ישבנו אחד לי השני ובסיום הנסיעה היינו כבר ממש חברים טובים, תקופת הצמ״פ , הקו בתעוז ״חוצפה״ וקורס מטקים עברה עלינו בחברות נהדרת.

הכרנו את המשפחות ובילינו הרבה ביחד, אחרי קורס מט"קים נפרדו דרכנו, אני חזרתי לחטיבה 14 ושוע עבר לחטיבה 401.

המשכנו לשמור על קשר ככול שיכולנו, ערב המלחמה שוע היה ברפידים ואני בקו התעלה, בתעוז ״הברגה״ שבגזרה המרכזית (מול איסמעליה)

יום שישי בערב (5/10/73) קורא לי הקשר לטלפון, זה היה שוע שהתקשר מרפידים, דיברנו על הכוננות ומה יכול להיות. צחקנו הרבה, וקבענו שלא חשוב מה שיהיה נפגש לבירה שהכול יגמר, זו הייתה השיחה האחרונה שלי עם שוע.

הוא נפל למחרת בערב קרוב לגזרה שלנו, רק כעבור 30 שנה הצלחתי לגייס את האומץ ולעלות לקברו בקרית שאול.

היום 50 שנה אחרי הוא עדין חסר לי מאוד

(התמונה מסוף קמ״ט, שוע מימין)

פוסט טראומה / מאת ירמי עמיר

את התמונה הזו לא אשכח לעולם: הקרב על חמוטל, שתי דקות אחרי, שתי גופות מכוסות בסדינים לבנים ספוגים בדם, שתי אלונקות ליד טנק המג"ד. שני קצינים, שהיו חשופים בצריח, חשופים עכשיו לחול ולרוח.

פנים שרופים, איברים שמוטים, כתמי דם טרי מתפשטים על הסדינים כמו כתמי דיו ונספגים בחול היבש של המדבר.

באוויר - ריח של בשר אדם חרוך.

אנחנו עומדים שקטים. מקשיבים לדמעות. מיישרים את הסרבלים. מחבקים את העוזים. מחכים לפקודה חדשה.

איך זה שברחנו ולא ניצחנו? היינו כחולמים.

המג"ד נואם. זקנו האפור זרוע בגרגירי חול.אנחנו נסתער שוב עד שננצח, הוא אומר - וקולו נשבר.

הגיבורים עייפים.

מי שלא פוחד, שיקום.

אנחנו תוקפים שוב - וחוטפים טילי סאגר ממרחק אפס. מגיעה פקודה לסגת ולנוע דרומה. אוספים את השברים, נפרדים מהמתים ומהפצועים, מפנים את גבנו לגבעה המקוללת, דוהרים אל תוך הלילה ומותירים שובל סמיך של עשן וחול.

מהטנק בוקעת נהמה של אריה פצוע, שכבודו נרמס.

הפוגה.

שלמה ארצי נותן לי בראש. אפילו כאן, באמצע המדבר, אי אפשר להימלט מחום יולי אוגוסט שלו. קיטש הולך טוב עם מוות וארצי נולד לרקוד עם זה ועם החתולים שמחשבים את קיצם לאחור.

אני מחשב את קיצי לאחור ואני לא חתול של אף אחד. החיים עוברים לפני כמו בסרט, כמו בקלישאה.

יורים עלינו ארטילריה. אנחנו חולפים במהירות על פני טנקים שרופים. שלנו.

חיילים מוטלים בחול, רובם כבר אינם איתנו, חלקם מדממים. משאירים מאחורינו פנים, שמות, ילדים של אבא ושל אימא, עוד מעט הם יהיו ילדים של אלוהים.

העיניים נעצמות, חניון, חצי פגישה, אני מתעדכן מי חי, מי כבר לא.

מי שרוצה להתקלח, לוקח צינור. שלושה שבועות לא התרחצנו. יש צינור מספיק לכולם.

חוזרים לשדה הקרב. יורים, פוגעים, הורגים, מתחמקים, יופי של מלחמה.

הנה החווה הסינית. למה סינית? האם אנחנו נלחמים לפי שיטת הפנג שוויי? אולי נחליף את הצבעים, נצבע את הטנק באדום, נחליף מיקומים, נזיז את הכיסא של התותחן שלא יהיה מתחת לפתח הצריח, כדי שהזרימה תהיה חיובית?

אין זמן. אני מת לחיות, ממשיכים לכיוון התעלה, עולים על הדוברות. הגענו לאפריקה.

הליקופטר ענק יורד עלינו, אנחנו יורים עליו, הוא מתרסק, כמו בסרטים, לתוך יער הדקלים, ענן של אש ועשן עולה השמיימה.

אפילו סטלונה לא היה יוצא חי בין ההריסות. הפסקת אש.

עדנה לב, בלונדינית על קומנדקר, באה לשיר לנו בין עצי הדקל. מזג אוויר קריר, נוף פסטוראלי. למה המלחמה הזו היא לא גן עדן כמו שהבטיחו לנו? הבטחתם יונה.

כאן מלחמת יום הכיפורים, עבור. מלחמה של מעשי גבורה מופלאים ופשלות ומחדלים. אחרי המלחמה הכל יחזור.

זיכרונות, קלישאות, הזיות, פנים ושמות, חברים מדממים, כולם גיבורים.

יצאתי מהמלחמה, אבל המלחמה לא יצאה ממני.

"...ואללה, ככה נשאר לי משהו שאני סוחב איתי מהמלחמה כדי שאני לא אשכח אותה לעולם"

הייתי בן 19, ילד. היה לי תפקיד קשה מאוד, לצערי. מבחינת מנטלית ונפשית. נהג אמבולנס.

סופחתי לחטיבת שריון בגזרת הדרום. התפקיד שלי היה להביא פצועים מהחזית לקו האחורי.

אתה נכנס לשדה הקרב. לאש. ואתה מביא פצועים. והיו המון פצועים. ולפעמים זה בכלל לא פצועים, זה הרוגים. והמראות היו קשים.

זה מתסכל כי אתה לא נלחם.

ולפעמים העדפתי להילחם מאשר להיות נהג שנוהג חשוף בשדה קרב, בהפגזות קשות, ואתה יכול להיפצע או להיהרג מאיזו הפגזה ואין לך בכלל יכולת להגן על עצמך כי אתה עושה משהו אחר.

המלחמה הזאת מאחורינו כבר 50 שנה אבל אני עדיין סוחב איתי משהו. כל לילה.

אחד ההרוגים שפיניתי היה לו רסיס קטן בגרון. היה לו חור. זה משהו קטן.

ראיתי מראות הרבה יותר גרועים במלחמה, של גופות מבותרות ואיברים מרוסקים. אבל אני נתקעתי על הגרון של הבחור הזה.

הסתכלתי על החור הזה כמה שניות.

נעמדתי, נעתקתי. בזה הסתיים הסיפור, חזרתי לפעילות. שכחתי מזה.

שלושה חודשים אחרי שהסתיימה המלחמה, אחרי שכבר חזרתי לבסיס הרגיל שלי, פתאום אני נוגע בגרון.

אני מרגיש שיש לי חור ואני מנסה לכסות אותו כל הזמן וזה מטריד אותי.

למרות שאין כלום.

ומאז כמעט 50 שנה, ובלילה אני ישן – בכל לילה, עד היום – עם כרית קטנה שמכסה לי את הגרון. כדי להגן על החור הזה שיש לי כביכול. ובלי זה אני לא יכול לישון.

ובמהלך היום לפעמים רואים אותי שאני מרים את הכתף, כאילו לסגור את הפצע הזה.

את החור הזה שלא קיים. ואין אותו.

אבל אני לא מצליח להשתלט על זה. אני כל הזמן עושה את זה.

לפעמים אני נזכר בחור הזה באמצע היום וחייב לכסות אותו. וידעתי מההתחלה שזה קשור לחייל הזה. וזה מלווה אותי עד היום.

חשבתי לטפל בזה, אבל אני גם לא רוצה לאבד את זה.

אני מסתכל על חצי הכוס המלאה ואני אומר, ואללה, ככה נשאר לי משהו שאני סוחב איתי מהמלחמה כדי שאני לא אשכח אותה לעולם

"מאז ועד היום, בעומדי דום בצפירה, חוזרת אלי תמונת הלוחם שלא הכרתי מעולם ומת בזרועותיי."

תקופת מלחמת יום הכיפורים הייתה שירות המילואים השני בחיי.

הייתי בן 23, שנתיים קודם לכן השתחררתי משרות בחטיבת גולני בה שרתתי כחובש קרבי.

בבוקר יום הכיפורים 1973 חשנו כולנו שמשהו קורה. התחלנו להרים טלפונים והסתבר שהחל גיוס מילואים.

אבי, שהיה קצין בכיר במערך הלוחם גויס כבר בשעות הבוקר, ונפגעתי שהוא הקשיש כבר מגויס ואני הלוחם הטרי מגולני עדיין מחכה בבית...

רק בשעות אחה"צ המאוחרות גויסנו וירדנו למחנה שדה תימן בבאר שבע , לא היו מובילי טנקים אלא עלינו ישירות על הטנקים והזחל"מים, נסענו על השרשראות לכוון תעלת סואץ כשכולם מנופפים לנו בידיים והבנתי את תחושתו של הגנרל פאטון...

לכולנו הייתה תחושת אופוריה שמקורה במלחמת ששת הימים שאירעה שנים ספורות קודם לכן.

תוך כדי נסיעה התוודעתי לחברים שכמעט ולא הכרתי, לא תיארנו לעצמנו שתוך ימים ספורים נהיה חברים לדם, נראה בעיניים שכול ואסון וכולנו ניאחז בעוצמה רבה איש ברעהו, מנסים להיאחז בחיים.

הגענו ישר לתופת, נזרקנו ישר ללחימה כשאנחנו מוזזים מצד לצד, מרגישים כברווזים במטווח.

פקודות סותרות הזיזו אותנו במדבר, הפגזים נפלו סביבנו, הטנקים סביבנו נפגעו בהמוניהם מטילי הסאגר המצריים ולאחר ימים ספורים מצאנו עצמנו ככוח רפואי יחידי על גדות התעלה, כשהאוגדה כולה החלה במבצע הצליחה.

כמות הנפגעים שזרמו אלינו הייתה בלתי נתפסת.

לא הייתה אפשרות לפנות את הפצועים וההרוגים וכשנגמרו האלונקות פשוט השכבנו על החול את ההרוגים בטור אחד, הפצועים בטור שני כשאורך שני הטורים עולה מרגע לרגע בעשרות מטרים.

כל הציוד הרפואי שהיה ברשותנו נגמר עד אחרון העירויים והתחבושות.

אחרי שבוע לחימה, הגענו למחנה טסה למקלחת ראשונה .... הבגדים היו נוקשים, ספוגים בדם רב, האווירה קשה, ראינו חברים רבים בדקות האחרונות שלהם.

חוויה אחת מכוננת וחזקה מלווה אותי מאז. כל יום זיכרון, אני עומד ומתייחד עם זכרו של איש שלא הכרתי מעולם.

בימי הלחימה הראשונים הגיע עם מבול הפצועים חייל באלונקה. קבלתי אותו בסוכת התאג"ד, הוא היה צלול אך חלש מאד ולכן הוצאתי מכיס חולצתו דסקית וניירת שונה, על מנת לרשום את שמו.

בין הניירות היה מכתב בכתב יד ילדותי ומעוגל הכותב לאבא הגיבור שלי, שאני מקווה שאתה בסדר ותחזור אלי בשלום... הלוחם הפצוע חייך אלי בשארית כוחותיו ושאל: "חובש, אני אחיה?" אמרתי לו "בוודאי שכן", הכנסתי את העירוי ולפתע השתנק והקיא דם רב.

הרופא שלידי בדק ואמר לי "זהו, הבחור הלך". אני זוכר את התחושה הנוראית, את המעצור הקטן ברוטינה הנוראית של מצעד הפצועים ואת המחשבה על כך שהילד הקטן, המחכה כל כך לאביו כבר לא יראה אותו לעולם.

הוא לא יודע על כך, אבל אני יודע.

מאז ועד היום, בעומדי דום בצפירה, חוזרת אלי תמונת הלוחם שלא הכרתי מעולם ומת בזרועותיי.

"יצאתי למלחמה והשארתי בבית תינוקת קטנה בת שבועיים. כאשר חזרתי פגשתי כבר ילדה גדולה."

זיכרונות ממלחמת יום הכיפור. אוקטובר 1973. באותה תקופה הייתי מהנדס צעיר, עבדתי בתעשייה האווירית בחטיבת הנדסה.

הייתי עולה חדש שהגיע מפולין, בקושי ידעתי עברית. גוייסתי לצה"ל ועשיתי קורס בסיסי של חיילים שכולם היו עולים חדשים. בהמשך, עשיתי קורס כוונים בחיל התותחנים.

גוייסתי לגדוד תותחנים 130 מ"מ. אלו היו תותחים רוסיים, שסוריה ומצרים קיבלו מרוסיה וצה"ל לקח אותם שלל במלחמת ששת הימים. צה"ל אסף את התותחים יחד עם התחמושת. באותם ימים לא היו בצה"ל תותחים עם טווח ודיוק בסדר גודל כזה. כיוון שהמשימות היו מיוחדות הוקמו למטרה זו שני גדודים מטכ"ליים.

שבועיים לפני המלחמה נולדה ביתי הבכורה, תמר.

גרנו אז בפתח תקווה. ב-6 באוקטובר יצאנו, אשתי יפה עם עגלת התינוקת לטיול ראשון.

מכיוון שזה היה יום כיפור יצאנו ברגל לכיוון כפר מעש, ביתם של הורי אשתי.

כבר בדרך, הרגשתי תכונה מוזרה. אנשים ברחובות פתח תקווה הסתובבו בעצבנות באופן מוזר. ברגע שראיתי מכונית סוסיתא הנוסעת במהירות, הבנתי שמשהו כאן קורה.

הגענו לכפר מעש. לקחתי מחמי רדיו טרנזיסטור. רציתי להבין מה קורה. בשעה 14:00 הופסקה הדממה ושמעתי חדשות. מיד החלו להישמע סיסמאות לגיוס היחידות.

חזרתי לביתי בפתח תקווה, חיכיתי לצו 8. עד הערב עדיין לא קבלתי צו גיוס. הסיסמה שלי עדיין לא הושמעה ברדיו. רק למחרת בבקר הגיע אלי צו 8 ונסעתי לבסיס להתחייל.

לאחר תהליך החיול, יצאנו צפונה. לילה ראשון בילינו בתעלה על יד הכביש הראשי ליד נהריה. לקראת צהריים, הגדוד יצא בשיירה לצפון דרך בסיס פילון. הגדוד קיבל את המשימה הצבאית והצטרפנו לקרבות ברמת הגולן.

הגדוד התפרס לאורך הכביש העולה לרמת הגולן. ירינו עשרות או אולי מאות פגזים.

הגדוד התקדם לכיוון המטרות, נתן סיוע לשיריון. התפרסנו בשדות רמת הגולן. בשלב מסוים נשארנו עם פגז אחד! נגמרו הפגזים הרוסיים. הגדוד היה חסר כל תועלת מבצעית.

עבר יום ועוד יום, צה"ל התקדם בעומק רמת הגולן. לסוללה הגיע מג"ד, בשיחה עם אנשי הסוללה שאל : "מי יודע רוסית?" הרמתי יד.

בלילה הגיע המג"ד ולקח אותי איתו לג'יפ שלו. יעד הנסיעה לא היה ברור לי. אחר-כך הבנתי. נכנסנו לתוך השטח בין קווי החזית של הצבאות. הגענו לעמדות, שהיו עד לא מזמן עמדות סוריות של הצבא הסורי שנסוג והשאיר מערך שלם של תותחים עם ארגזי תחמושת 130 מ"מ.

ראיתי עמדות תותחים סוריים שספגו פגיעות של פצצות חיל האוויר הישראלי. הכול מסביב היה שרוף ומכוסה בפיח שחור.

התחלנו ביחד לחפש ארגזי תחמושת.

חיפשתי בארגזי התחמושת מסמכים וכתוביות ברוסית. רצתי בין עמדות התותחים הסוריים ווידאתי שאכן זוהי התחמושת לתותחי 130 מ"מ שלנו.

עייף, באפיסת כוחות, חזרתי לצוות הסוללה. יחד עם כל חיילי הסוללה, חזרתי אל העמדות הסוריות ובידיים הוצאנו עשרות או אולי מאות ארגזי תחמושת, שהיו כבדים מאד. ארגזי התחמושת הובאו אל העמדות שלנו.

במהלך יום הקרבות, כאשר יחידות שריון ביקשו סיוע, ירינו פגזים סוריים (שהיו בעצם רוסיים) בחזרה אל עמדות הצבא הסורי.

התסריט הזה, של הוצאת פגזים מעמדות הסוריות והבאתם לעמדותינו חזר בכל לילה ולילה. באחד הלילות אני נשארתי, במקומי יצא חייל אחר שלא ידע רוסית. שוב עשרות חיילים התחילו בחסות החשיכה לאסוף ארגזי תחמושת.

באתו לילה שוב קבלנו קריאה למתן סיוע לכוחותינו, בכל תותח היו ארגזי תחמושת שזה עתה הובאה. מתחילים לפרוק את הארגזים ומכינים פגזים לירי. ואז חשכו עיני. אלה היו פגזי תאורה!

התחלתי לרוץ בין העמדות כדי לעצור את הירי והודעתי גם ליחידת הפיקוד. אפשר לתאר מה היה קורה לו הגדוד היה פותח במתח ירי עם פגזי תאורה.

ב-22 לאוקטובר הוכרזה הפסקת האש הראשונה. הסוללה קבלה פקודה להתארגן למעבר דרומה, למצרים. הסוללה התקפלה והגיעה לשדה התעופה במחניים. עלינו למטוס הרקולס שחיכה לנו. התותחים נשארו מאחור בשטח. אנחנו טסנו למצרים, לשדה תעופה בפעיד מעבר לתעלת סואץ.

למזלי, מזג האוויר במצרים לא אפשר נחיתה ולכן ההרקולס נחת בנתב"ג. לאחר הנחיתה, הודעתי לאשתי שתגיע לכאן ופגשתי אותה לראשונה מאז תחילת המלחמה.

המצרים נסוגו והשאירו מערך תותחים נגד טנקים שכלל מאות ארגזי תחמושת. לאחר התארגנות קצרה, שוב התחלתי לזהות ארגזי תחמושת. תחמושת, שחזרה הפעם בכיוון הפוך - למצרים.

ב- 24 לאוקטובר הוכרזה הפסקת אש. הייתי מגויס עד מאי 1974.

יצאתי למלחמה והשארתי בבית תינוקת קטנה בת שבועיים. כאשר חזרתי פגשתי כבר ילדה גדולה.

תיראה אבא, עשו סידרה על המלחמה שלך. לא רק אצלנו זה לא מצליח להיסגר הסיפור הזה. רק אצלך זה ניגמר, זה היה כבד מדי בשביל לסחוב את זה חיים שלמים... 47 שנים ואין על זה חוק התיישנות. בכל פגישה עם אמא היא עדיין שם, חוזרת לאותה נקודה, חופרת, מנסה להבין, לפרש, לנתח למצוא היגיון... ברגע הזה שבו שחררת הכל.... שבו חייכת אליה חיוך אחרון מעבר למעקה המרפסת ועזבת... ערב סתיו שקט ורגוע, בניגוד לערבים ולימים הסוערים שאפיינו את הימים האחרונים מאז שחזרת הביתה כשנגמרה המלחמה ילדה בת 7 ותינוקת בת חודש וחצי ישנות שנת ישרים בחדר הסמוך ואתה, חייכת לאמא מהצד הלא נכון של המרפסת, ועזבת... הלם קרב זה לא משהו שדיברו עליו אז נפש באותם ימים הייתה לוקסוס של משוגעים.

מלחמה זה דבר מסריח. אתה יושב עם מישהו מעשן סיגריה ואחרי רבע שעה מודיעים לך שהוא נהרג.

כשנגמרה המלחמה עושים לכבודך מסיבה שחזרת אבל אתה מרגיש כאב פיזי של מצפון, ובוכה כל בלילה על החברים שנשארו מאחור.

התמונה של סבא מדליק לך סיגריה אחרי המלחמה מדליקה את כולם, אבל אתה נשבר שאתה רואה אותה.

פעם בשבוע תתעורר בבהלה בלילה ונצטרך להרגיע אותך ולהגיד הכל טוב.

כשכבר תאבד מעט את את הצלילות ונשאל אותך על מה אתה חושב בצפירה? אתה תגיד: מתגעגע לחבר'ה.

(נכתב ע"י עמית ליאון, בנו של בנימין)

"בהיותי פצוע ושותת דם, רצתי לטנק הבוער ונטלתי את התפילין שלי מתא הזווד."


ביום הכיפורים 1973 למדתי בישיבת ההסדר "ישיבת הכותל" בירושלים.

התפללתי בישיבה עם חבריי.

אף אחד מהמתפללים לא העלה על דעתו כי המילים "מי יחיה ומי ימות" יקבלו משמעות מעשית כעבור מספר שעות.

השתייכתי לגדוד 104 בחטיבת שריון 164, והייתי טען קשר בטנק צנטוריון.

בתחנת האיסוף בירושלים עליתי לאוטובוס, שייקח אותנו ליחידה. בדרך הרהרתי האם אשוב מהמלחמה? האם אראה שוב את משפחתי?

ההרהורים נקטעו בהגיענו לבסיס, הצטיידנו והתחלנו לחמש ולזווד את הטנקים.

תפסתי את מקומי בצריח בעמדת הטען-קשר, בדקתי את הכלים והתחמושת, והכנתי אותם לקרב.

ביומה השני של המלחמה, התחלנו לנוע לעבר תעלת סואץ.

בקו החזית התנהלו קרבות הבלימה. החטיבה שלי הצטרפה לקרבות השריון, שהתנהלו במרחק עשרה ק"מ מתעלת סואץ.

ב- 8 לאוקטובר השתתפנו בקרבות השריון הקשים שהתנהלו באזור, ובשעות הערב החלה התקפת הנגד שנמשכו עד אחרי חצות הלילה. בקרבות אלו היו לנו נפגעים רבים , ומספר חברים נהרגו.

למחרת היום, עם אור ראשון, התחלנו להתארגן ליום לחימה נוסף והוקצבו לכל איש צוות דקות ספורות לתפילה, לפי התור.

בהגיע תורי להתפלל, הופיעו מטוסי אויב אשר בישרו על פתיחת יום הלחימה הבא, ששינה את חיי.

בקרבות בשעות הצהרים נפצעתי קשה וחיי ניצלו בנס.

לאחר שעות לחימה רבות וקשות, השמדנו את רובו של המערך המצרי שהיה באזור.

העפלנו לגבעה ממנה ראינו מאות חיילים מצריים וטנקים, והתחלנו לנוע לעבר האויב במטרה ליצור מגע.

הטנקים שעטו קדימה, כאשר אנו עומדים חשופים בצריח. כעבור דקות ספורות נחתה עלינו הפגזה קשה והתבר כי עלינו על מארב טילי סאגר.

הטנק שלי ספג פגיעה ישירה של טיל סאגר בצריח הטנק, נפצעתי קשה. רסיסי הטיל התפזרו בטנק ופגעו בחלק גופי העליון. דם רב ניגר מפניי, יד שמאל נפגעה קשה, עין שמאל גם היא נפגעה וחשתי שאינני רואה.

תוך שניות הרגשתי כי כוחי אוזל והולך, עזרא בשארי נהג הטנק קפץ החוצה ועלה לצריח ובגבורה תוך סיכון עצמי חילץ אותי - ובכך הוא הציל את חיי.

בהיותי פצוע ושותת דם, רצתי לטנק הבוער ונטלתי את התפילין שלי מתא הזווד.

הועלתי על ידי חברי על טנק סמוך שנע לעבר הכביש ומשם נלקחתי במסוק לבית חולים שדה ברפידים לניתוח חירום.

בהמשך כאשר אני מחוסר הכרה הוטסתי לבית החולים "תל השומר", שם אושפזתי במשך חודשים ארוכים, עברתי סדרת ניתוחים ארוכה, טיפולים רבים ושיקום רפואי.

רינה רעייתי תמכה בי במסירות ואהבה רבה , ועל כך אני חב לה תודה ענקית.

מראות וקולות המלחמה אינם מתעממים כעבור חמישים שנה.

קרבות שריון בשריון, מתחלפים בקרבות השיקום ובשאיפה לחיות באופן משמעותי ולהוקיר תודה לקב"ה, בכל יום, על שזכיתי להתהלך בארצות החיים.

"גילי קפץ לגרור אותו למחסה- נפגע ונפל"

את גילי הכרתי בקורס טיס. בהמשך עברנו ביחד לסיירת גולני.

רגע אחד שזכור לי במיוחד מגילי: מטוס המיג הסורי חג מעלינו, התיישר והנמיך אלינו. הוא טס ממש מולנו והטיל פצצות. חלק ירו אליו וחלק תפסו מחסה. פצועים והרוגים.

גילי ניער מעליו האבק והתייצב על הדרך עם דקר החבלנים שלו כדי להמשיך במשימה ולפתוח הציר למוצב 104 מהצד הסורי.

כזה היה גילי. ממוקד מטרה, נחוש ואמיץ לב.

כעבור ימים ספורים, עלתה יחידתינו, סיירת גולני לקרב לילי לכיבוש החרמון. המ"פ ויניק שהלך בראש הכח נפגע מאש סורית.

גילי קפץ לגרור אותו למחסה- נפגע ונפל. אומץ לב ומצפוניות - כזה היה גילי בחייו ובמותו.

"מה שראיתי בחווה הסינית על זה אני לא יכול לדבר עד היום. עדיף להשאיר את זה שם..."

היינו מילואימניקים שנקראו במהלך התפילות של יום כיפור.

הגענו כמה מהר שיכולנו לג'וליס ליד קריית מלאכי, עלינו על זלדות (זחלים משוריינים) ומשם נסענו עדיין רכובים על זלדות כל הדרך לתעלה.

בהתחלה, היינו יחידת סיור של בית הספר לשריון ואחר כך איבטחנו את ראש הגשר לחציית התעלה, אחריה הפכנו ליחידת הסיור של האוגדה של אריק שרון.

המשכנו איתם לכיוון החווה הסינית לשם נכנסנו כדי לחלץ את הצנחנים.

תוך כדי חילוץ, חייל מצרי כיוון עלינו בזוקה, עזבתי את המכ"ח, הרמתי אותו מהכובע פלדה וזרקתי אותו על הרצפה.

את הצנחנים כתשו בהפצצות כבדות מהאוויר ומהיבשה, ואנחנו, המילואימניקים, רצנו לתוך הבורות שלפני כמה רגעים התפוצצו בהם פצצות כדי לחלץ את מה שיכולנו מהצנחנים, התחלתי לירות כמו משוגע, פגעתי במה שיכולתי, והחברה אמרו שפעם ראשונה הבנתי שאני במלחמה.

הייתי גם גולנציק בתל אל פאחר ב-67 ונזכרתי במראות הקשים שראיתי שם. אבל מה שראיתי בחווה הסינית על זה אני לא יכול לדבר עד היום. עדיף להשאיר את זה שם...

בשוך הקרבות, המשכנו לשרת חצי שנה נוספת ברפידים שם הכרתי את אהבת חיי

היינו אמורים להינשא ב-23.10.73. זה שהכרתי חזר אחר

אני סיימתי קורס צפ"טיות בבה"ד 7. בערב יום כיפור ידענו שמשהו עומד להתרחש.

ישבנו על הטלפרינטר וכו'. אינני זוכרת את הימים במדוייק.

אחר כך נשלחו חלקנו למחנה 180, בסיס קשר בצריפין. ב-22.10.73 הייתי בתורנות שמירה בעמדת הש"ג, אוחזת בתמונתו ובהזמנה לחתונה ולא ידעתי אם הוא חי או מת.

משה היה חייל בשיריון וגוייס למילואים ונלחם בסיני.

למחרת בשש בבוקר, היום בו היינו אמורים להינשא, יצאתי מהבסיס לכיוון הבית בעודי אוחזת בתמונתו ובהזמנה לחתונה. בקצה הדרך שהיא נקודת המפגש עם בית החולים, הוא עמד.

גבוה יותר משזכרתי, שחום יותר. אוחז בידו האחת את ידו השניה כאילו היתה צעצוע.

אני זוכרת שהיה לו ריח מוזר.

בגלוייה הראשונה ששלח לי מהקווים כתב: "לצלילי השיר "שלא לאהוב אותך איך אפשר" אני שולח לך מכתב זה".

ועוד ציטט את ביאליק וכתב: "אומרים אהבה יש בעולם. מה זאת אהבה".

וחשבתי לעצמי, שכאשר התותחים רועמים, המוזות שותקות.

זה שהכרתי חזר אחר.

נישאנו בדצמבר. לא הספקנו לחלק את כל ההזמנות לפני שפרצה המלחמה. בכל מקרה, מי שנשאר מאחור בין החולות, כבר לא יכול היה להגיע.

"באתם להחליף את הסוללה שנכחדה" – כך נאמר בתדריך המזורז.



לא נראה לי שהרבה חיילים היו "ברי מזל" להשתתף באותה מלחמה בשתי החזיתות.
אנחנו לגלגנו על גורלנו וקראנו לעצמנו חיילי "סינרמה" (מלשון סיני-רמה), חיילים ששרתו גם בסיני וגם ברמה.

את המלחמה התחלתי בקרבות הבלימה ברמת הגולן בתור כוון בתומת "רומח" 175 מ"מ בגדוד 55.

לאחר שלב הבלימה סייענו במתקפת הנגד ואף הצלחנו לירות לפאתי דמשק. ביום השמיני למלחמה במתקפת הנגד של כוחותינו , בחאן ארנבה איבדנו את מפקד הסוללה סגן אורן פז ז"ל.

הייתי קרוב מאד לאירוע הקשה. אורן פז ז"ל, היה דמות מופת בעבורי. יום מותו הוא טראומטי ומלווה אותי עד היום. מידי פעם אני רואה בעיני רוחי את עיני התכלת של אורן ושומע את הדיבור השקט והרך שלו.

לאחר תשעה ימי לחימה בגולן העבירו אותנו לסיני אך הפעם עם תותחי "קרדום" 203 מ"מ (נאמר לנו שאזלה התחמושת ל"רומח").
המשכנו תחת פיקודו של יוסי סייג שלקח פיקוד בצורה מרשימה והשרה עלינו ביטחון..

ברמת הגולן למדנו להכיר את שריקת הפגזים שירינו ("יציאות") כמו-גם את הנפילות שהיו בקרבתנו והצלחנו להבחין בין קולות של קטיושות, מטוסים וכלים אחרים.

עתה בדיונות האין סופיות של מרחבי סיני הכרנו רעשים שונים למה שכבר הורגלנו. כנראה שהפגזים והפצצות שפגעו בסלעי הטרשים ואבני הבזלת השחורה של רמת הגולן ניתצו חזרה לאוויר והפכו
לרסיסים גדולים ומאיימים ואילו בסיני נראה כאילו שהפגזים לא ממש מתנפצים, אלא
מתחפרים" בדיונות הענק תוך "יצירת" ענני חול אימתניים.

גם רעמי של התותחים שלנו, בעלי הקנה הרחב במיוחד, "לבשו" ארשת-קולית אחרת: מעין צליל עמום-מתכתי שונה-משהו. בנוסף לכלים החדשים חברו לצוות שלנו חיילים חדשים שהחליפו חיילים שנפגעו.

כל אלה יצרו "שאון מלחמה" חדש ונתנו מעין הרגשה שמדובר במלחמה אחרת.
זו פעם ראשונה שהצוות הסיר נעליים לכמה דקות והתקלח ("מקלחת" = שתי דקות של שפריץ מים מצינור לכמה חיילים בו זמנית), ופעם ראשונה שהורי שמעו את קולי ולו רק למשך דקה.

לא היה לנו זמן רב לתהות על טיבם של התומתי"ם החדשים או להכיר את החברים החדשים שהצטרפו אלינו שהרי כבר בהתחלה קיבלנו הלם ראשוני בדמות שרידים מפויחים של סוללת תותחים שנפגעו ממפציצים עיראקיים (כך סיפרו), ולצידם מוטלות גופות חיילים שלנו שחלקם מכוסים בשמיכות ונעליים בצבצו מבעדן.

"באתם להחליף את הסוללה שנכחדה" – כך נאמר בתדריך המזורז.

בהמשך הספקנו "לבקר" בציר טאסה-עיסמאיליה לעבור דרך "החווה הסינית" ולבסוף
לחצות את התעלה ולהגיע עד לפאיד שבאפריקה.

מה שאני הכי זוכר מחצי האי סיני זה את מרחבי החול בלתי נגמרים ועליהם המוני שרידים מפויחים של טנקים לצדם של שיירות בלתי נגמרות של טנקים וכלי רכבים מסוגים שונים, כולם תקועים בפקק ענק.... רעש בלתי פוסק של מטוסים, קולות נפץ שלנו ושלהם וברקע נבלעים קולות חיילים. לעיתים מפאת ההמולה הרבה נאלצנו לשוחח עם נהג התומ"ת שלנו באמצעות מכה קלה עם לום, על הקסדה שחבש.

יש הבדל עצום בין חייל פשוט שניזון מאינפורמציה של דרגים נמוכים יחסית לבין מפקד גדוד בכל הקשור מה שקורה עכשיו בשטח ומה שמתוכנן להיעשות;

ימים רבים הלכתי בתחושה שגם מפקדיי היו אובדי עצות בדיוק כמוני.

למרות זאת, בפרספקטיבה של הזמן, אני חושב שהמפקדים שלנו התנהגו למופת, שיתפו אותנו במרב המידע שהצליחו לאסוף ותמיד דאגו להקנות לנו "גאוות יחידה".

זכורה לי יוזמה ברוכה של אחד המפקדים שלנו שאסף כמה חיילים מצוותים שונים והסיע אותנו ברכב
משוריין למרחק של 10-15 ק"מ מערבה, כדי שנחזה במו-עיננו בכלים המצרים שנפגעו מאש תותחינו יומיים קודם לכן.

הוא הראה לנו שרידים של פגזים שלנו בינות לרכבי האויב המפויחים, בחלקם אף נותר כיתוב שעל הפגזים וחומר צהוב שנשפך.

אני זוכר לטובה את חיילי החימוש שהיו צמודים אלינו וכל פעם הייתי נפעם מחדש לגלות כיצד התגברו על תקלה שהייתה בצידוד הקנה או בפריסת זחל (נפילת שרשרת) או באלתור של הורדת מעדר שנתקע.

לאחר יותר מחודש מסיום המלחמה הגעתי לחופשה בת יומיים לבית הורי. אני זוכר שהייתי בשוק מוחלט כאשר הלכתי עם אבי למרכז העיר ולא הבחנתי בשום שינוי .
אנשים המשיכו ללכת לקניות והחיים נמשכו כרגיל .

עולם כמנהגו נוהג. שנים רבות לא יכולתי לדבר על המלחמה ההיא ועל הצלקות שהותירה בי

"כן. כן. החתונה נקבעה ל 21/11/73...מי חשב על מלחמה?!?! "

זה היה יום כיפור.
6 באוקטובר.
יום שבת.
הכל שקט.

בעלי בנימין רווח ( שהיה אז בן זוגי) השתחרר משרות קבע כחודשיים לפני כן.
אני הייתי עדיין חיילת.

שרתנו בפיקוד דרום. שם גם היכרנו.

בני(בנימין) היה ע׳ קמב״צ של הפיקוד, סרן בני רווח. אני הייתי מזכירתו של שי תמרי קצין אג״מ פיקוד דרום.

באותה שבת בבוקר, 6 באוקטובר יצאתי מהבית ברח׳ מודיעין (היום דרך בן-גוריון) ברמת גן והלכתי לקחת את שמלת הכלה שלי מחברה. כן. כן. החתונה נקבעה ל 21/11/73.
מי חשב על מלחמה?!?!

הלכתי ברגל כברת דרך כשפתאום ראיתי על הכביש ג׳יפים צבאיים נוסעים במהירות ואחריהם טנדרים והתחילה המולה ברחוב….חזרתי בריצה הביתה ואמרתי לבני תתקשר מהר לפיקוד משהו קורה…

בני שהיה כבר למעשה מילואימניק התקשר לחמ״ל וקיבל הוראה לקחת אותי ולהגיע לפיקוד - יש מלחמה כך אמרו לו.

איך נגיע???אין לנו רכב וזה יום כיפור…אספנו את עצמנו וחיכינו על קוצים לאוטובוס הראשון.

הגענו לפיקוד בשעת לילה ושם כבר היה בלגן שלם, חיילים/ות, קצינים/נות, רצים לכל עבר, צעקות, טלפונים מצלצלים בכל מקום, אספו את כל הקצינים והודיעו להם שהם יורדים לאום חשיבה שם ישב החפ״ק הפיקודי.

אותנו החיילים השאירו בפיקוד ואמרו לנו לחכות להוראות. ישבנו ליד הטלפונים מבלי לזוז מחכים להוראות שיגיעו.

אחרי כשבוע הודיעו לי שסא״ל שי תמרי מבקש שאגיע וגם שאביא לבני את כל הציוד שלו שאספו ונתנו לי.
הציוד כלל קיטבג שבתוכו מדים, בגדים תחתונים ונשק ששקל יותר ממני.

העלו אותי יחד עם עוד חיילים/ות על מסוק סיקורסקי ענק שבתוכו היה ציוד צבאי רב והטיסו אותנו לאום חשיבה. היינו שם עד החתונה כמעט.

לא יכולנו לדחות כי ההזמנות כבר נשלחו. לא היו אז טלפונים ניידים…

בחתונה שלנו היו חלק גדול מהמוזמנים במדים.

בני קיבל 3 ימי חופשה.

מיד אחריהם חזר לאום חשיבה. שם היה עד סוף המלחמה.

אני נשארתי אצל ההורים ברמת גן.

ירח דבש לא היה לנו, אפילו לא חשבנו על זה. לא היה מצב רוח לזה בכלל. רק רצינו שייגמר.

"טסתי לבריסל ומבריסל לווינה ומשם לישראל. וכך אחרי 24 שעות טיסות רצופות הגעתי לארץ. בו ביום נשלחתי לסיני."

ביום פריצת מלחמת יום הכיפורים הייתי בטיול פרטי בדרום ספרד.

ישבתי עם מספר ישראלים בלובי המלון ואז בדיוק שודרה בטלוויזיה הספרדית ההודעה על פריצת המלחמה. בשידור היו צילומים מכיבוש המוצבים בסיני.

המראות היו קשים.

בין הישראלים שהיו בלובי היה קצין מודיעין בכיר, שהכריז כי הצילומים מבוימים ממלחמת ששת הימים.

אני, שהכרתי את המוצבים על בוריים משירותי בדרום, ידעתי שאלו צילומים חדשים.

היות והייתי קר"פ מונעת פיקודי, ניסיתי ליצור קשר טלפוני עם היחידה, ללא הצלחה.

אחרי שנתתי טיפ מכובד לפקיד הקבלה, הוא השיג עבורי את היחידה וסגן המפקד רמז לי כי "חם בדרום וחם בצפון", והמליץ לי לטוס ללונדון ומשם לארץ.

למיטב ידיעתי, היה זה הטלפון האחרון לארץ. אחרי זה הקו הימי נחתך.

הגעתי באותו יום ללונדון, אך בגלל הלחץ בשדה "היתרו" פספסתי את הטיסה לארץ. לכן טסתי לבריסל ומבריסל לווינה ומשם לישראל. וכך אחרי 24 שעות טיסות רצופות הגעתי לארץ.

עם הגיעי עליתי על מדים ונסעתי מיד ליחידה, משם בו ביום נשלחתי לסיני.

עם כיבוש "פאיד" בגדה המערבית, עברתי לשם בגשר הדוברות עם ציוד רפואי כדי להקים שלוחת רפואה לשירות חילי הפיקוד.

היה זה מעבר חד מחופשה בחו"ל למראות המלחמה בסיני.

תמונה מזיכרוני - אני בת עשר, בביתנו בקריית אונו בערב חשוך, את חלל החדר קורע צלצול טלפון.

אמי מרימה את הטלפון ונופלת ארצה מעולפת כשהשפורפרת בידה. כך הגיע הבשורה המרה.

לאחר ימים רבים של אי ודאות דאגה וחרדה, אחיה האהוב, דר' עודד בן דרור, נהרג.

עודד, בן 28 בנופלו, לא נקרא למלחמה. הוא חיכה לקריאה ומשזו לא הגיעה לא הסכים לחכות עוד והחליט מיוזמתו להגיע למקום ריכוז ולחפש את המלחמה.

במקום הריכוז בג'וליס אסף אהוד ברק, את גדוד 100 של השריון, גדוד של מתנדבים.

עודד צוות לנגמש התאג"ד של המפקד יאיר שילה, כרופא , ויחד יצאו דרומה. לאחר שנים רבות סיפר לנו יאיר, כיצד נסעו במשך שעות ארוכות דרומה, כשעודד שהיה במצב רוח מצויין, לא מפסיק לזמר בקשר שירים ישראלים ולעודד את רוח חבריו.

כשהגיעו לפאתי החווה הסינית ניתנה להם המשימה לחלץ את גדוד הצנחנים שנקטל שם באש של ארמיה מצרית שכיתרה את החווה.

נגמ"ש התאג"ד יצא ונכנס לתוך התופת בחווה תוך כדי שהם אוספים פצועים ומפנים אותם לטיפול.

בפעם האחרונה כשיצאו נאמר להם שיש קבוצה של פצועים שזקוקים לעזרה, שריכז איציק מרדכי, ונמצאים מאחורי מערום של גופות.

הנגמ"ש נכנס שוב לאש. כשהגיעו אל הפצועים החליט עודד לרדת לשטח, למרות האש הכבדה ולטפל שם בפצועים. הוא סרב לחזור רק עם חלק מהפצועים ואמר -" עד שהפצוע האחרון לא מפונה, אני לא יוצא מכאן"

הוא ירד עם שני החובשים תחת מתקפת האש הקטלנית והחל לטפל בפצועים

על פי העדויות שאספנו, אחד הפצועים ששכב שם היה פצוע קשה. הפצוע אמר לעודד כי אשתו בחודש תשיעי להריונה וכי הוא חייב להציל אותו. עודד החל לטפל בו תחת האש.

גופתו של עודד נמצאה ירויה מנק"ל, על גופת הפצוע. הפצוע ניצל וזכה לחזור בחיים לאשתו היולדת.

עודד היה רופא צעיר בתחילת דרכו, איש צעיר אוהב אדם ושוחר שלום, חכם וצנוע. אמיץ ומלא שמחת חיים.

הוא השאיר אחריו אב, שתי אחיות ואחיינים, שאהבו אותו מאד מאד וחייהם נעצרו בערב שמחת תורה, 14.10.73. כל שנשאר ממנו היה שעון מוכתם בדם שהמשיך לתקתק גם אחרי מותו.

עם סיום המחזור הראשון של לימודי הרפואה בטכניון, עלה אביו לקבל את תעודת הרופא שלו במקומו.

שני אחים באותה מלחמה ובאותה מפקדה.

ביום כיפור כאשר אני בבית הכנסת התקשרו והזעיקו אותי לבסיס מפקדת אוגדה 162 ושם פגשתי את האח שלי.

עלינו מייד על הנגמשים ומשאית האפסנאות שלא כללה מזון. היינו רעבים מאוד מאחר שלא היה מה לאכול ראינו עצי תמרים לא בשלים.

בא לי רעיון מה עושים זורקים אבנים על התמרים ואת כל מה שנפל הנחנו על מכסה המנוע של הנגמ"ש ולאחר כשעה התמרים התחילו להתבשל וטרפנו אותם איך שהם. במהלך הלחימה קיבלנו מנות קרב למשאית.

לא היה זמן לאכול היה לא נעים בכלל כי לא ידענו מה המטרה שלנו.

כשהגענו לתעלה על מנת לחצות אותה הודיעו לנו שיש הפסקת אש בשעה 19.00 המתנו למרגלות התעלה. חמש דקות לפני 19.00 התחילו הפגזות עלינו המון זמן .עזבנו את הרכבים והתפזרנו רחוק כך שכל אחד תפס מחסה .

כשהסתיימה ההפגזה התחלנו לחזור לרכבים. והתברר שיש הרוגים ופצועים. חיפשתי את שלמה אחי בצעקות.שלמה.שלמה.שלמה....לא שומע כלום.

לאחר מספר דקות אני שומע מרחוק רפי.רפי.רפי.ואז נירגעתי כי אח שלי צעק נפגשנו התחבקנו עם דאגה עמוקה.

מי רואה את המפגש המדהים. המפקד שלנו ניגש ושאל מה הולך פה אתם אחים? אמרנו אנחנו אחים.

המפקד שואל מי יותר גדול....שלמה יותר גדול....אמר המפקד אסור שני אחים במפקדת האוגדה תיקח את כל הציוד שלך ותחזור הביתה. ובאותו ערב עברנו את התעלה. והגענו לאפריקה.

שם הינו מקוטרים 3 ימים ולא ידעו. במלחמה שירתי 6 חודשים 180 יום במקום שנקרא "אום מחצה" השלג ירד עלינו (פעם ראשונה בסיני) נחלים הציפו אותנו ..

וכך הסתיימה המלחמה כמו חלום.

היה קשה מאוד..זו ארצנו וכאן נולדנו ואין לנו ארץ אחרת.

תחי מדינת ישראל...

יום הכיפורים - השבת השחורה שלנו.

ביום הכיפורים נהגנו להיפגש בבית הכנסת, ולבקר בבתי החברים והחברות מהכיתה.

כל ערב יום כיפורים, כולנו לבושים בחולצות לבנות, עומדים מעגלים מעגלים ליד בית הכנסת הגדול ברחוב התיכון הסגור למעבר רכבים. כל שנה ושנה.
מסורת נוה שאננית מוכרת ואהובה.

בשבת, קמתי מאוחר יותר. הרי צמים, לאן יש למהר? הבית דומם, הרחוב עצר מלכת.
יצאתי מהבית אל ורדי בדרך לגינגית. בילוי קבוע שלנו. אבל הקולות לא הירפו.

קולות רדיו מכל חלון, פילחו את הדממה, ואחריהם עוד ועוד קולות מבוהלים, אנשים נוהרים מבית הכנסת ברחוב התיכון ומתפזרים לבתים.

שדרני החדשות הודיעו על תקיפות, על גיוס אנשי מילואים בבהילות. כל זה הגיע גם אלינו. אבא גוייס למלחמה עם המונית שלו.

יום הכיפורים 1973. שמואליק נשאר ברמת הגולן, כפי שתכנן. חיכיתי למכתב כפי שנהג לכתוב לי בכל שבוע. כל יום כתב עמוד וכשידע שהדואר עומד להגיע לבסיס, סגר את המעטפה ושלח לי.

שבת, יום הכיפורים.

אני מחכה יום יום למכתב. וטלפון קבוע לשרה אמא של שמואליק: ״שמעת משהו?״

״לא״, הייתה תשובתה השבורה ויגון בקולה.

״יחזקאל נסע לפיקוד לברר ואולי ימשיך לרמת הגולן. בדרך, ינסה לברר בבתי חולים״, הוסיפה.

החלטתי לבדוק מה קורה עם שמעון, בן כיתתו של שמואליק מבית ספר ״בארי״. שמואליק סיפר לי שגם הוא הגיע לגדוד. אמנם לא נמצא בסוללה שלו, אבל גם זה יעזור לי, הרהרתי.

הגעתי לביתו, הוא גר בקומה ראשונה בבית הצמוד לתנועת הנוער שלנו ברחוב חניתה. התריסים היו מוגפים. דפקתי בדלת. איש לא ענה. דפקתי שוב ושוב ואיש לא עונה. וכך יום ועוד יום.

לימודים, חיפושים בין חברים.
הדוור מגיע, משלשל מעצבים לתיבות הדואר, אך לא לשלנו. אין מכתב!

שמואליק לא נמצא בבית חולים.
אבא שלו לא הצליח להשיג מידע עליו מאף מקור.

העצב השתלט על כל פינה בגופי, בנפשי.

המשכתי במסלול היומי. פסיימתי יום לימודים מתיש. יושבת בכתה, בוהה. שגרה שגרע. מהרהרת לי בדרך הביתה: יש חדש? שמעו משהו? הגיע מכתב? אותן המחשבות יום ביומו. ״אם הוא בשבי, בוודאי יחזור, הוא יודע להתמודד בכל מצב. גם כאן ידע.״ אני ממלמלת לעצמי.

ירדתי מהאוטובוס. עייפה, רעבה, עצובה, מתגעגעת ומה לא. צעדתי לכיוון הבית ומולי כרגיל המרפסת של שמואליק. התריסים מוגפים. כששמואליק לא בבית, איש לא יושב במרפסת. שכן מביט אלי מהמרפסת הסמוכה. הרחוב שקט כמו בלילה, מכונית לא עוברת ברחוב, גם הרדיו לא נשמע ממרפסות השכנים.

רחוב דומם.

חולפת ליד מעקה הבטון שנהגנו לשבת עליו כשנפגשנו כולנו, כל החברים, גם הוא יתום.

המשכתי לעבר הבית שלנו. עליתי במדרגות, פתחתי את דלת הבית. אמא קראה לי ולחשה: נציגי קצין העיר היו… אני קפאתי במקומי.
רצתי מהר לשמואליק. ״הוא היה יקר לך, נכון? הוא אהב אותך, הוסיפה״

ואני… לא הבנתי למה אהב? למה היה יקר? הרי הוא יחזור.

״אני רוצה לחיות למען ארצנו״, אמר לי תמיד.

כשפרצה המלחמה היה בידיו של גדי, אחי בן ה-21 כרטיס טיסה ליוון.
הטיול הראשון לחו"ל מכסף שהרוויח בעבודה פיזית קשה.

גדי לא גויס אולם עם כרטיס הטיסה בכיסו הוא רץ להתנדב.

לאור כמות הנפגעים הגדולה קיבל אישור לעלות על טנק כטען קשר. שש שעות נלחם בבגדים אזרחיים, ביהודיה, בקרבות הנגד ברמת הגולן.

לאחר שחילץ את המט"ק שלו מהטנק הפגוע, גדי נהרג ממקלע צריח של טנק סורי.

כשהסתיימה המלחמה, נסעתי לחפש את קברו של גדי.

בנהיגה בכביש הסרגל ריצד האור האפור מבין עצי האקליפטוס, שהיו נטועים אז לאורכו. הנסיעה נראתה לי כמעבר במסדר אבל ערוך, בואך בית הקברות הזמני של הרוגי רמת הגולן בעפולה.

למלחמה הגעתי משיקגו.

ההייתה זו החלטה נכונה לחזור כדי להשלים את כתיבת הדוקטורט? האם לא הייתי צריך להישאר לצד הוריי, שרק פחות מחודשיים קודם לכן נודע להם על מות אחי גד בקרבות הנגד של השריון? משהו דחף אותי לקברו של גד ערב הטיסה חזרה.

היה לי צורך במחווה של פרידה, פרידה מאחי המת, פרידה מכל היגון של החברה השסועה שעמדתי להשאיר מאחור.

בית הקברות הזמני בעפולה היה שדה חרוש שאגפו המזרחי היה עמוס קברים. רק חודשיים מאוחר יותר הופצו הגוויות בבתי העלמין הצבאיים.

מצאתי את קברו של גד.

מספר קברים משם עמדה אישה צעירה בלבוש חולין. כשראתה כי אני עומד לפני הקבר בידיים ריקות היא חילקה את זר הפרחים שבידיה לשניים; את מחציתו היא הניחה על קברו של אחי ונעמדה לצדי בדממה לדקה.

לא החלפנו מילה ולא שבתי לראותה מעולם, אבל התמונה ההיא של תחילת החורף, סוף שנת 1973, נשארה איתי כל השנים.

הזדהות אנושית עם אחר, רגעים קטנים לכאורה של חסד, יוצרים מחברים של משמעות רבה.

אני זוכר לילה שלם של שתיקה בבית אלמנתו של חבר, שבוע לאחר השבעה, שתיקה שהייתה בה קירבה ותמיכה הדדית מעבר לכל גשר שמילים יכולות לבנות.

תחושת הסולידאריות אינה רק בשכול ואינה רק במחוות האלם. עיקרה בתחושת האחריות שמדובר בה היום פחות.

לא האחריות המשפטית של הממשל כלפי האזרח, אלא האחריות רבת העוצמה של האדם כלפי חברתו.

אני זוכר את העשרות שנאבקו לצידי בשדה התעופה קנדי כדי לזכות במקום במטוס אל על, בטיסה שתוביל אותנו למלחמה ההיא, שממנה אחדים לא שבו.

אני יודע שגדי, אחי הצעיר, לא הופיע ברשימת לוחמי גדוד השיריון, ולמרות ההרוגים שהורדו מההר התעקש לעלות על הטנק לקרב ממנו לא שב.

המוות של גדי שינה את משפחתי לנצח. תחושות אשמה ויגון הכריעו את הכף. אבא התאבד על קברו של גד.

אמא איבדה כל שמחת חיים. במכתב שהשאירה כתבה שעם מותה גדי ימות פעם שנייה, ולנצח.

כתב את הטקסט פרופסור אוריאל רייכמן, הנשיא המייסד ויו"ר הדריקטוריון של אוניברסיטת רייכמן

"שלפתי עצמי מתא הנהג, שאפתי אוויר לריאותיי, ובפחות משניות, נפלתי למים ביחד עם שני הטנקים"

לפנות ערב של ה- 18 באוקטובר, במסגרת גדוד 430 (חט' 500) אני בתפקיד נהג בטנק, מ"פ בפיקודו של שבתאי זרחיה, התותחן - יואב אברשימי, הטען - אמיר בגה.

שני טנקים (שלי ראשון) עולים על דוברת תימסחים בדרכם לגדה המערבית של התעלה.

מנוע אחד של הדוברה תקול, והיא לא מצליחה להנחית את הטנקים בצידה השני של התעלה. האיזור מטווח ללא הפסקה על ידי המצרים.

לאחר מספר נסיונות כושלים להנחית את שני הטנקים, נפגע אחד ממצופי התמסחים של הדוברה שגרם להטיתה המהירה. עם ראש בחוץ, קלטתי מה הולך לקרות, ואינסטקטיבית שלפתי עצמי מתא הנהג, שאפתי אוויר לריאותיי, ובפחות משניות, נפלתי למים ביחד עם שני הטנקים (משקל כולל כ-100 טון).

נוצרה מערבולת אדירה כאשר אני נשאב לקרקעית התעלה בחוסר שליטה מוחלט, כמו בתוך מערבל מזון.

כל הדרך לקרקעית הייתה לי תחושה שהגיע הסוף עם סיכוי אפס לצאת משם חי.

חיי עברו כמו בסרט מהיר כולל מסע לוויתי. הייתי בטוח שאלכד מתחת לטנק או אתפס על ידי משהו שימנע ממני את העליה מעלה.

למזלי, שום תרחיש ממנו חששתי לא אירע, וכך ללא פגע, התחלתי את המסע כלפי מעלה.

העליה מקרקעית התעלה נמשכה כנצח וכל הדרך מעלה חששתי שאתקל בדוברה (או שרידיה) ולא אוכל להוציא ראשי אל פני המים לנשום. אך גם הדוברה ירדה למצולות.

ניצלתי!!

סביבי צפו מספר חברים מצוות הדוברה (הנדסה ימית) נעזרים אפודי הצלה.

אחד מהם שאיבד אשתונותיו נתלה עלי. בקושי נשמתי.

לא הבחנתי באף ניצול נוסף משני צוותי הטנקים.

לאחר דקות ששוב נמשכו כנצח, הגיע סירת גומי של הנדסה ימית לחילוץ. בעליה לסירה, הבחנתי שגם הטען שלי, אמיר בגה, ניצל.

סירת הגומי לקחה אותנו בחזרה לגדה המזרחית של התעלה. ירדנו לגדת התעלה ספוגים במים לבושים בסרבל בלבד!

כל הגזרה היתה תחת הפגזה בלתי פוסקת של המצרים. רצנו בין הטנקים של הפלוגה שהמתינו לצליחה ולקח זמן עד שכל אחד משנינו הצליח בנפרד לעלות על טנק כ"טרמפיסטים".

הצליחה על גבי דוברות הופסקה וכל יתר הגדוד והחטיבה חצו את התעלה באמצעות גשר דוברות הצף שהעביר כוחות במקביל לדוברות.

המלחמה המשיכה בימים הבאים כאשר החטיבה, במסגרת אוגדה 162, דהרה לכיוון סואץ.

כשהגענו כעבור יומיים (ב-20.10) לג'ניפה, ניהלנו קרב שריון בשריון כאשר אני חשוף בצריח, בעמדת מפקד הטנק. כעבור זמן מה הבחנתי שטנק מצרי טיווח אותי, ועוד לפני שהספקתי לפקוד על נהג הטנק לשנות מיקום, נפגע צריח הטנק בפגז חודר שריון (שלא חדר).

הטנק הזדעזע, הבהק עצום נוצר, והטען החדש שלי ואנוכי נפצענו קל למרבית המזל.

פוניתי לרפידים והמלחמה עבורי הסתיימה.

סיפור הטביעה שלי מסופר בספרו של אסף ענברי "הטנק", ובהצגת תיאטרון הקמארי "הטנק" שהתבססה על הספר.

"זוהי תמונה שתלויה אצלי בכניסה לבית, כאשר אני ניצבת בראש השולחן ובו נוכחים – ראש הממשלה גולדה מאיר, משה דיין, שמואל גונן (גורדיש), אורי בן ארי ועוד אנשי צבא מוכרים מהתקופה."

בשעה 14:00 אזעקה. רצתי מיד לטלפון. תפקידי במילואים הוא לגייס את פלוגת הקשר.

קבלתי הוראה: "צאי למקום המפגש וגייסי משם".

לקחתי סל קש וכפכפי גומי ויצאתי לקרב. טיפשה, לא מגבת, לא מסרק, לטיול יצאנו...

הגדוד מגיע.

נשיקות, חיבוקים ויורדים לפיקוד באר-שבע לאסוף את האנשים.

"להתראות בעוד שישה ימים", חלק מהיהירות הישראלית...

הודעתי למפקדי הישיר צבי אמיד, מקש"פ דרום, שכאן אני לא נשארת: קפה ותה מעולם לא הגשתי וגם עכשיו לא אתחיל. המפקד: "תצטרפי לג'יפ קציני הקשר היורד עכשיו לחמ"ל באום חשיבה".

הג'יפ נוסע, עלטה מוחלטת, אבל מפעם לפעם טיל סאגר עובר מעל לאט לאט.

הגענו וירדתי באינספור מדרגות לחדר המשקיף לחדר החמ"ל הראשי.

לפתע מגיע טלפון המורה לפנות את הבנות, אני מסרבת להתפנות. נודע לי שמפה ועד התעלה אין שום שמירה. מחכים לעתודה אקדמית שתשמור עלינו.

אלוף פיקוד דרום, גורודיש, מורה לצוות לכל אחד נשק אישי ולי נותנים רובה "טוטו". הרגשתי כמו חנה סנש.

בהמשך תפקדתי כקשרית בחמ"ל המרכזי "אום חשיבה" - בקשר ישיר עם גורודיש (שמואל גונן).

לילות ללא שינה והמון המון בלאגן מכל עבר. מצורפת תמונה נהדרת מהחמ"ל: בתמונה ניתן לראות אותי בראש השולחן ובעצם "מי באמת ניהל את המלחמה"...

וברצינות – זוהי תמונה שתלויה אצלי בכניסה לבית, כאשר אני ניצבת בראש השולחן ובו נוכחים – ראש הממשלה גולדה מאיר, משה דיין, שמואל גונן (גורדיש), אורי בן ארי ועוד אנשי צבא מוכרים מהתקופה.