"ג׳ינג׳ים, שחורי שיער, מתולתלים, קרחים, שחורי נעליים, אדומי נעליים, הם היו שם יותר ממאה חבר׳ה,
לא ספרתי אותם..."
יום לפני יום כיפור, שנת 2021 העלתי לפייסבוק סיפור קצר ואמיתי. אני מביא אותו כאן באיחור של כמעט חמישים שנים, וכך כתבתי:
ברצוני לספר לכם סיפור קטן שמאוד השפיע על חיי.
הייתי בפלוגה א׳ גדוד 605 בהנדסה קרבית, מחזור נובמבר 69, אגד צליחה ואנחנו היינו
פלוגת סירות הגומי של הגדוד.
השתחררנו בנובמבר 72, אחרי שירות מגוון שכלל פעילויות לחימה קשה בהתשה, ובחזיתות השונות, פעילות שכללה גם פעילות הנדסית, מבצעי חבלה, מיקוש, ושאר פעילויות הנדסיות, והפעילות כללה גם אימונים אינסופיים בנושאי צליחת מכשולי מים .
לאחר שלוש שנים, כל אחד הלך לדרכו.
אני התלבטתי אם ללכת לכיוון הטבעי של חיי, כלומר מוסיקה, מכיוון שניגנתי בילדותי ובנעורי עשר שנים בתזמורת הנוער של עכו, והשתתפתי בפעילויות מוסיקליות שכללו נגינה וכתיבת מוסיקה, נחשבתי לילד מחונן מבחינה מוסיקלית, ולכן, נרשמתי לאקאדמיה למוסיקה בירושלים למגמת תיאורתיקאים, מגמה שכללה לימודי ניצוח והלחנה.
הייתי צריך ללמוד ולהתכונן לבחינות הכניסה לאקדמיה, והתחלתי לעשות זאת מיד עם השחרור.
לעומת זאת, הייתה לי גם משיכה עזה לעסוק בפיתוח של נשק שהיה אז מאוד חדיש ועתידני: לייזר למטרות צבאיות.
לצורך כך הייתי חייב ללמוד ולהכין את עצמי בהתאם, מכיוון שהייתי בוגר מגמה הומניסטית בתיכון ומכיוון שהיה חסר לי ידע במתימטיקה ופיסיקה, נרשמתי למכינה לפיסיקה בבר אילן.
כלומר, כל השנה הזו הייתי רשום גם לירושלים ללימודי מוסיקה, וגם לבר אילן ללימודי המכינה לפיסיקה.
קשה היה לי להחליט, ולכן לא החלטתי, רק התחלתי ללמוד באופן פרטי את כל שהיה דרוש לי כדי להצליח בבחינות הקבלה לאקדמיה , למכינה כבר התקבלתי, ובשני המקומות האלה הלימודים היו אמורים להתחיל באוקטובר 73.
ביום שבת של אוקטובר שבו פרצה המלחמה מצאתי את עצמי מגיע לקישון, ומשם נשלחתי עם סמי טריילר שהועמס בחלקי גשר צף, לרפידים, בבסיס הקישון פספסתי את פלוגת המילואים שלי, היא הפלוגה מהסדיר, ושלחו אותי לרדוף אחריהם במדבר, ולחבור אליהם.
ביום ראשון הגעתי לאוטובוס שהחבר'ה ישבו בו בגזרה המרכזית, והמתינו. אחרי שנה, שלא התראינו, זה היה מפגש משמח, וידעתי שהגעתי 'הביתה'.
תורנו לפעול הגיע, לאחר כשבוע וחצי.
הגענו לחצר הצליחה, והתארגנו עם פלוגה א׳ הסדירה והצעירה שכבר הייתה שם, זו הפלוגה שהחליפה אותנו בגדוד הסדיר, והם מאוד שמחו לפגוש אותנו גם מטעמי נוסטלגיה, ובייחוד מהסיבה שאנחנו השרינו עליהם ביטחון, כי היינו מנוסים מאוד בפן המבצעי של המקצוע, ובכל הקשור לתפקוד תחת אש.
יומיים לאחר צליחת הצנחנים, צלחו את התעלה כוחות רבים של טנקים זחלמי"ם ומשאיות הספקה שונות. תפקידנו היה בראש וראשונה להעביר את כל הפצועים וההרוגים שלנו מאפריקה.
זה היה בלתי אפשרי להביא את הנפגעים מאפריקה דרך הגשרים כי הם היו עמוסים בכלים שנכנסו לתוך אפריקה. בנוסף לכך, שימשנו כקשרים לשתי הגדות ולכלי הצליחה שפעלו במים, והיה צורך לנייד חיילים וצוותים בין הכלים למטרות שליטה ותחזוקת הכלים.
אנחנו, היינו ממוקמים בחלק הצפוני של חצר הצליחה כשכל אחד מאיתנו חפר לעצמו שוחה, ומהשוחות היינו יורדים למים, שם היו קשורות סירות הגומי והיינו יוצאים למשימות השונות.
לידינו הייתה גבעונת שמישהו החליט להניח שם את כל גופות הנופלים בחצר, מאש הארטילריה המצרית ומחיל האוויר המצרי, שלא פסקו לרגע, וגם היו מונחים שם חילינו שנפלו בלחימה באפריקה, פונו על ידינו לתאג״ד, שישב בחצר, הרופא היה מוודא את מותם, והם היו מפונים מהתאג״ד לגבעונת שלידנו.
אי אפשר היה, כאמור, לפנות אותם אחורה מכיוון שהצירים היו עמוסים בכוחות שזרמו לגשרים ולתוך אפריקה.
בזמן שלא הייתי במים, נחתי בתוך השוחה שבניתי בפסגת הסוללה, ומצאתי את עצמי לא אחת מבקר את חילינו היקרים לי מאוד, השוכבים מתים סמוך אלינו.
הם היו מונחים באלונקות, ומכוסים בשמיכה צבאית שלא הצליחה לכסות את כל גופם, כך, שהכרתי את המתים השונים לפי צבע שערותיהם, ולפי צבע נעליהם.
הסיורים האלה היו כואבים מאוד, כמו משקולת של חמישה טון על הבטן. אבל אני הרגשתי בצורך לבקר אותם. ובתוכי, הייתי מנחם אותם.
הייתי מבטיח להם שמותם לא היה לשווא. ושאנחנו נחזור לבתינו, ונמשיך לבנות את ארצנו, ושנתאמץ מאוד, גם בשבילם.
ג׳ינג׳ים, שחורי שיער, מתולתלים, קרחים, שחורי נעליים, אדומי נעליים, הם היו שם יותר ממאה חבר׳ה,
לא ספרתי אותם. אחר כך, כשהייתי נפרד מהם לשלום, באהבה וגעגוע, הייתי לבד בשוחה, והייתי חושב:
מה אני אמור ללמוד מהמפגש הזה? הרי הגעתי עד לכאן בגלל מטרה, מה המטרה?
ותמיד הייתי שר לעצמי: החבר'ה האלה, הם הכול..... חלקם רווקים, חלקם נשואים ובעלי משפחה, חלקם עניים וחלקם בעלי אמצעים, ביניהם היו, כאלה, וחלקם היו אחרים, ובכל זאת, מה משותף לכולם?
מה אני אמור ללמוד? ואז, הייתי עונה לעצמי: השאלה המשותפת לכולם היא, האם הם עשו בחיים את מה שהם אוהבים?
לאחר שבוע וחצי, הסתיימה המלחמה, יום לאחר המלחמה, הגיעו יותר מעשר משאיות 'ליילנד', עם דלתות צד מורדים, כך שנוצרה פלטה חלקה מאחור, והתחלנו להעמיס את ידידי על המשאיות.
משסיימנו להעמיס, הרמנו את הדלתות, והאלונקות נותרו לבדן שוכבות ועליהן ידידי, בחלק האחורי של המשאית.
ונעמדנו בצד כשליבנו דואב ומפורק. ניתן הסימן, והשיירה החלה לנסוע, כשהמתים שוכבים באלונקות בחלק האחורי.
אנחנו הצדענו, ונשארנו קפואים זמן מה.
אז.... באותן השניות, החלטתי שאחזור מהמלחמה לירושלים ללמוד מוסיקה.
