N12

הזיכרון שלי מלחמת יום הכיפורים

יומן הזיכרונות המשותף ממלחמת יום הכיפורים
בסימן 50 שנה, N12 מזמינים אתכם לצרף את הסיפורים והרגעים שנחרטו בכם מימי המלחמה
דן לפלר

"אני לא זוכר את הצוות שלחם איתי, חור ענק ועצוב והלוואי שמי שלחם איתי יקרא שורות אלה ויזכיר לי."

לפני המלחמה, ינואר 1973, נפצעתי ולאחר השיקום סופחתי לסדנא מרחבית 704.

במלחמת יום הכיפורים לחמתי כמפקד טנק חילוץ. בתחילת דצמבר נפצעתי במובלעת ואיבדתי את הזיכרון. טיפול בתא לחץ במשך 3 חודשים ב 2018 החזיר לי קטעים מסוימים מהמלחמה.

תחילת המלחמה לגבי -

ביום שישי, יום לפני פרוץ המלחמה, בהיותי בבסיס שמעתי בקשר קריאות לעזרה מבסיס נפח ברמה.

בסדנאות היה טנק חילוץ שרמן, תיקנו, זיוודנו אותו ואירגנתי צוות שהתנדב לעלות איתי לרמה. התקדמנו עם הטנק לצידי הכביש עד כמה שהתאפשר והגענו לצפת בשעות הבוקר המוקדמות, שבת.

משם קיבלתי הוראה להמשיך ולהגיע לנפח במהירות המירבית.

עברנו את גשר בנות יעקב והתחלנו להתקדם לכיוון נפח על כביש 91, בדרך מצאנו טנק צנטוריון הפוך ולא רחוק ממנו טנק סורי, T62, נטוש.

בזמן שניסינו להפוך את הטנק שמענו את הדיי הפגזים. עם השרמן הקטן יחסית וללא כלים מתאימים לא הצלחנו להפוך את הצנטוריון. בטנק הסורי מצאנו ארגז סרדינים חריפים ומציות יבשות אותם אכלנו בימים הבאים.

ליד חושנייה ראינו בצד ימין בשטח הפתוח טנק שלנו פגוע ולא רחוק ממנו מספר רב של חללים קדושים שלנו. מזעזע מה שהם עברו לפני מותם.

לאחר שדיווחתי בקשר על מיקומם נאמר לי להמשיך לכיוון עמק הבכא.

כשהגענו לעמק הבכא, לגיהינום, בחיים לא ראינו כמות כזו של טנקים סורים, ציוד צמה, גישרונים הפזורים בשטח ומעל תעלת החסימה. כולם פגועים או נטושים וכאלה שנפלו לתעלה.

טנקים שלנו פגועים ואחרים נלחמים כמו שנאמר במשפט, 'מנשרים קלו ומאריות גברו' ויותר, חילצנו ותיקנו תחת אש מה שיכולנו, איפשרנו לצוותות, ללוחמים להמשיך בלחימה ולמזלנו אנחנו לא נפגענו.

באחד הערבים קיבלנו פקודה לצאת לעבר קונטרה, לכיוון דמשק, לחלץ צוות עם טנק צנטוריון. קיבלנו הודעה בקשר כי קומנדו סורי נמצא בשטח.

הרגשת הקלה רבה היתה כשמצאנו את הטנק, חיברנו אותו לשרמן, נתתי הסבר לנהג הצנטוריון מה לעשות. הצוותות הקיפו את הטנקים בנשק דרוך וכך התקדמנו, כשאני נוהג וגורר את הצנטוריון עד לנקודת המפגש עם חמ''ל החטיבה.

45 שנה אחרי -

בתאריך 7/12/2018, יום שישי, נפגשתי במקרה, במסעדה, עם גיבור ישראל, קהלני, שישב עם חבריו מהחטיבה, בפרלמט יום השישי שלהם.

מכיוון שלא רציתי להפריע ביקשתי מהמלצר לומר לקהלני שאני במסעדה. הוא מיד קם ולתדהמתי זיהה אותי וציין שהוא זוכר את הטנק שלי. לצערי אני לא זוכר.

לא לחמתי בחוד החנית אלא בשולי הקרב.

אני לא זוכר את הצוות שלחם איתי, חור ענק ועצוב והלוואי שמי שלחם איתי יקרא שורות אלה ויזכיר לי.

סמ׳׳ר דן לפלר - Dan Leffler

מס אישי 2116608

נכה צה״ל

התמונה שבה רואים את החיילים יושבים על טנק הגיע אליי דרך איש חימוש בשם שלמה גבאי.
זיהיתי את עצמי שם מצד שמאל באמצע. אם מישהו מזהה את עצמו שם אני אשמח מאוד שיצור עימי קשר. הלוואי ומדובר על אנשי הצוות שלחמו איתי.

*הוקרות תודה:

לגבאי שלמה על הצילום בו צוות טנק החילוץ, שרמן פגש את החברים מהסדנא - חולית החימוש מסדנא מרחבית 704, כנראה ב-15 או 16 לאוקטובר 1973, כשחזרנו משלב ההתקפה.

כמו כן, למשה מירון על הצילום עם החיילים באחת הארוחות בסדנא בג'בטה אל חאשב - אוכלים בכיף את הנקניקים שהביא הקצב הודסמן ז''ל.

סרן יערי שטרן ז"ל

חכם, מנהיג, אהוב. נפל שלושה ימים לפני יום חתונתנו 20 באוקטובר 1973.

שבת בראשית. שעות לפני הצהרים. זו שבת החתן של יערי, זו שבת הכלה שלי.
עוד שלושה ימים החתונה.

דיברנו לפני יומיים- מקווים שיצליח להגיע. חברותיי מגיעות, הוריו מגיעים, שותים "לחיים", החתן איננו, "איננו, כי הוא בסיני" כך חשבנו. ולא ידענו כי נפגע ערב קודם לכן, בין השמשות. ולא ידענו כי הוציא את נשמתו לאחר כמה שעות על שולחן הניתוחים ברפידים.

שבת בלי חתן.

שבת ששותים בה לחייו והוא איננו- אינות סופית.
היומיים הבאים מתוחים. טלפונים שלי לחמ"ל במיתלה, חבריו שעונים לי: "הוא יצא", "הוא במקלחת". מלחמה כבדת דמים, ימים אפלים.

ביום שני, בעשר בערב, מגיע המבשר לבית הוריו.

שערי עדיין רטוב מן הטבילה במקווה. למחרת, ביום שלישי ה- 23 באוקטובר, יום החתונה המיועד, מתחילים לשבת "שבעה".

ותמונת הכלה המגיחה מבטן המטוס אל חולות סיני ואל אהובה? את התמונה הזאת קלטה עינו הרגישה של גיסי היקר, ישראל רינגל, באחת מטיסותיו לסיני בתקופת המלחמה.

לימים כאשר אנשא לאחיו קובי, הוא יראה לי ברעד קל את התמונה ואני אומר בליבי: תודה ישראל, הצלחת ללכוד את הרגע שלא היה לי .... .

אורה פרנקל-רינגל

[את תמונתו של יערי יושב מהורהר בחמ"ל המתלה צילם העיתונאי רפי אונגר ז"ל שנהרג אף הוא במלחמה. התמונה נמצאה במצלמתו וניתנה למשפחתו של יערי, לאחר המלחמה ]

ניר פלטיאל

"וכאן ניכנסת השאלה שאני סוחב על גבי כבר חמישים שנה :מה נתן לי את ההרגשה שזה המעשה הנכון?"



הזיכרון שרציתי להעלות מתחיל ב14 לאוקטובר עת קיבלנו פקודה להתחיל בתנועה עם סירות הגרר והחמרן שאני הייתי המפקד עליהן לכיוון תעלת סואץ.

הכח בפיקודי מנה 4 סירות גרר וכמה סירות חמרן על משאיות רוסיות וגרורים תואמים.

היגענו לחניון לילה בשעות הערב ופרשנו מצידי ציר "עכביש "הדחוס והעמוס .כיסינו את הציוד ברשתות ההסוואה המצחיקות ותפסנו תנומה חלקינו מתחת למשאיות וחלקנו על הסירות למעלה.

התקפת המטוסים המיצריים הייתה פיתאומית ומבהילה ברמות על.

התקפתם היתאפשרה היות והם צבעו את כנפי המירז'ים שהיו ברשותם במשולש הצהוב שסימן מטוסים שלנו, וכך סוללות הנ"מ שלנו לא ירו עליהם.

הפצצות ירדו באחת והישאירו בורות עצומים בכל החניון הלילי שהיינו בו.הבהלה הייתה גדולה ,זו התקפה שאתה מוצא את עצמך חסר אונים מולה.

רסיסי מתכת פילחו את האוויר ופגעו בכל דבר אפשרי .רכבים ציוד וחיילים .שכבנו תחת המשאית שלושה גלואבר, גולן ואנוכי. רסיסי מתכת לוהטים קרעו את גבו של גלאובר ששכב ראשון ,עברו את גבו של גולן וחתכו את עמוד השידרה שלו ואלי היגיע רסיס מיזערי שהישאיר חתך קטן ולא משמעותי בגבי.

נחשון ששכב בתוך הסירה למעלה יחד עם לוסקי קפץ באחת לקרקע והחל לטפל ולחבוש ולחסום את הדם שקלח מגבו של גלובר ואני עוזר לו עם גולן.

כשעה מאוחר יותר פונו שניהם לבי"ח ברפידים. גלואבר שיבדל לחיים ארוכים עוד היספיק לחזור אלינו לתעלה ולצערי גולן שותק לחלוטין וכך הימשיך את חייו עד לפטירתו לא מזמן.

בבקרת הנזקים שערכתי נימצא שאחת הסירות ניפגעה קשות והיה צורך להחזירה לימ"ח ברפידים ולהביא במקומה סירה אחרת לסד"ק הכוחות שהיזדקקתי לו.

החלטתי לערוך הגרלה את מי אני שולח חזרה עם הסירה התקולה. שמנו בכובע פלדה פתקים עם השמות ואחד הפתקים הוצא .השם צביקה נחשון יצא .ואני במיידית פסלתי את תוצאות ההגרלה ,ואמרתי לצביקה שאני צריך אותו ליידי גם כמפעיל סירה וגם כקשר שלי [בהיותו אלחוטן ביחידת הצוללות של חיל הים משם הוא סופח אלינו כמו רבים מחיילי שהיו יוצאי חיל הים ,חברה בעלי מיקצוע ,אנשי ים מנוסים ]

נערכה הגרלה חדשה ולוחם אחר זכה בחייו.

וכאן ניכנסת השאלה שאני סוחב על גבי כבר חמישים שנה :מה נתן לי את ההרגשה שזה המעשה הנכון?

שאני כמפקד אכן לוקח אחריות בילעדית על חייו בהחלטה הזו!

עברנו את תופת הצליחה יחדיו ,חווים חוויות מצמררות לאורך כל אותם ימים של מילחמה ארורה ורווית דמים. נישארנו אחים בדם ובנפש מאז ועד היום עם קשר יום יומי ביננו.כאשר אנחנו חוגגים כל יום כיפור יום הולדת נוסף ומשותף לנו.

מסתבר שמילחמות הן לא מה שמדמיינים או לומדים בקבוצת הפקודות ,אבל שפקוד יהפוך לאח לכל החיים לא תוכנן מעולם.

וזה הטוב היחידי שנולד במילחמה הטראומטית הזו.

ציון בן שלוש ז"ל

"אל תדאגו - הכל יהיה בסדר..תדאגו לבריאות שלכם ואנחנו כבר נדאג לעצמנו. שלום ולהתראות בקרוב, ציון"

כך כתב ציון, דוד שלי במהלך המלחמה. במכתב שנשלח להורים שלו (סבא וסבתא שלי). ימים ספורים לפני שנהרג במלחמת ההיא.

לא הכרתי אותו, אבל הנוכחות שלו תמיד שררה בבית סבתי והוריי, במלחמת יום הכיפורים, אמי הייתה רק ילדה בת 10 כשמשפחתה קיבלה את הבשורה הקשה, שאחיה הגדול והאהוב נהרג בקרבות.

מאז שאני זוכרת את עצמי אנחנו מנציחים אותו, מגיעים כל שנה לטקסי הזיכרון, לקברו וחיים את חסרונו.

היה לי חשוב לשתף אתכם בסיפורו: ציון, דוד שלי, אח של אמא שלי, נולד במקנס שבמרוקו לחנה וניסים בינואר 1950. תלמיד מצטיין בתלמוד תורה שהמשיך את לימודיו בבית ספר יסודי בקזבלנקה.

תמיד מצטיין ותמיד חרוץ ומתמיד. על כך גם המורים יעידו.

בשנת 1965 ביקש לעלות ארצה. ומהר מאוד יחד עם הוריו, עלה וכולם התגוררו ברעננה שם למד בתיכון אוסטרובסקי, משם עבר לבית הספר המקצועי "טכניקום" בתל אביב שם למד חרטות, מאוחר יותר עבד כחרט במפעלי התעשייה האווירית.

ציון אהב כדורגל והרבה להשתתף בתחרויות שונות, הוא אהב לעזור. ערכי, ובעל מצפון. בערבים היה מדריך בחבורות נוער השכונות ברעננה לימד אותם להיות ערכים. ולעזור כמו שהוא היה נאמן להוריו, והיה מסור אליהם.

בשלהי אוגוסט 1968 התגייס לשריון, ורוב תקופת שירותו הצבאי העביר בסיני ולקח חלק במלחמת ההתשה. את "אות השירות המבצעי", ציון קיבל לאחר פעילות מבצעית שהשתתף בה. על כך מפקדו ציין שהוא "מילא את תפקידו כראוי וביעילות".

כבן מתחשב ומסור, השתדל שלא להדאיג את הוריו, ובימי המלחמה הקפיד לכתוב הביתה מדי יום ביומו, כדי להסיר חששות מלב בני משפחתו.

לאחר שהתארס, התכוון לשאת את חברתו לאישה ולהקים בית בישראל, ואז פרצה המלחמה.

ב- 6 באוקטובר 1973, גויס ציון והשתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ב-16 באוקטובר סמוך ל"חווה הסינית", בגזרה המרכזית של תעלת סואץ הוא נפגע ונהרג בקרב קשה שהתחולל באותו היום.

תחילה הוא נחשב כנעדר. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברעננה.


השאיר אחריו אב, אם, שלושה אחים, ארבע אחיות וארוסה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

נכתב ע"י משפחת בן שלוש

אביגדור שפיצר

8.10.73 שחר משמעותי בחיי החל לעלות

יום שלישי לבלימה החל
טנקים סורים בשטחנו מנהלים עמנו קרבות מקרוב, המהיר הזהיר המפוקח ופיקח יותר ומזל עמו גם ינצח,

ידיעות לא מעודדות מגיעות טיפין טיפין עלינו מכוון דרום הרמה שם גדוד 53 שלנו נלחם יואב יקיר מ"פ מעורך נהרג ...

הסורים פרצו ונמצאים ליד נפח...נפח ואני חושב לי זה במרכזו של הגולן זאת אומרת סורים לפנינו וגם אחורינו אנו בעצם מוקפים אני קולט לעצמי, אולי כולם קלטו ושקט לא מדברים ממשכים נלחמים...

ונלחמים על הישרדות

גלשנו כבר מזמן לכוון עמק הבכא אביגדור קהלני מנצח בדיבור רם על המלחמה בגזרה מסתבר בקשר שיש לו קצת בעיות עם הטנקים שלו שמסרבים לנוע אל האש

לוקח לו זמן לדרבן ולהלהיב אותם לחזור אלי קרב.

לקראת ערב בפעם השנייה הסולר והפגזים אוזלים לנו
יאיר שוב יורד לטנק אחר ומצווה עלינו ודני אבני הקצין לנוע לאחור לגזרת קונטרה יש שם נקודת תדלוק והתחמשות נעים ומגעים ווידנפלד כמט"ק אומר לי בקשר פנים אביגדור תישאר בפנים מודע למדפים המקולקלים שלי שלא נפתחים

אנו צ'יק צק מתדלקים מתחמשים ומסתלקים מפה אין צורך שתצא, שקט דממה לי בתא הנהג ...שומע קשר חיצוני מאזנה למתרחש, שלפתע בחוץ אני שומע שפיצר...שפיצר אתה פה...?

מייד מזהה אלו הקולות של יוסי פרידמן התותחן ובוט אברהם הטען קשר שלי הם מהטנק האורגני שלי הם זיהו את סימון ג' המסמן טנק מג"ד וידעו שאני שם...

אני בפנים צורח והם צועקים בחזרה אז צא החוצה, ואני עונה לא יכול המדפים שלי מקולקלים לא ניתן לפתוח אותם ...

הם מטפסים על הטנק רוכנים מעל המדפים ומתחילה שיחה קצרה בינינו אני מבין שהם מאוד רוצים שאחזור לטנק שלנו ואתחלף עם הנהג המחליף שלי שם לא מסתדרים עמו היטב...

יש בעיות איש לא ירגיש.

טוב תעזרו לי לפתוח את המדפים המקולקלים אני צועק להם מתא הנהג הסוגר עלי, והם לאחר זמן קצר כבר דופקים על הסורגים איני יודע במה אולי אבן, סלע, פטיש וכדומה לא ראיתי לא ידעתי אבל הסוגרים בשלהם מסרבים להיפתח,

אני מנסה בקת של העוזי שלי לדפוק לפתיחה מבפנים נאדה אין יכולת וסימנים לפתיחה המדפים מקוללים אז חשבתי...

ומרחוק אני שומע את המט"ק שלי ניידס צועק להם לחזור הם חייבים לחזור ונוע לשטח יוסי ובוט צועקים היי או ביי משהו בדומה ותרחקו לנצח מחיי ,

ביום המחרת במארב של חוליית ציידי טנק כל הצוות שלהם נהרג ,

8.10.53 נזכרתי ''חגגתי" יום הולדתי ה- 20 .

תמי בן גדעון

"לצד הקטע הסיוטי יש לי גם זיכרון מקסים וייחודי. בשלב די מוקדם של המלחמה ליאונרד כהן הגיע לבסיס שלנו"


הזיכרון שלי מתחיל יומיים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, כשאני מגיעה בטיסה לשרם א-שייח כחיילת חדשה בבסיס חיל הים (לאחר שנת שרות ראשונה בשל"ת- שירות ללא תשלום, בקיבוץ יחיעם).

הגעתי בלי כלום כי אמרו לי בבקו"ם: "תרדי, ואז ישחררו אותך הביתה ותביאי מה שצריך". המקום היה מדהים ביופיו, הבסיסים היו על הגבעה ובעוד מישהו ביום שישי, יום לפני פרוץ המלחמה, מראה לי את הים והאזור נקראנו בדחיפות לתדרוך מצב חירום בבסיס.

עשו לנו תדרוך ועדיין לא הבנו את חומרת המצב. למחרת בצהריים אני יושבת בחדרו של המפקד הישיר שלי חנוך בן אליהו, מפקד האחזקה של הבסיס, ואני מתבשרת שתפקידי הוא פקידת התפעול של הספינות.

אני אומרת לחנוך שלא הבאתי כלום ואני מבקשת לצאת הביתה, חנוך עונה שהוא מאשר לי לצאת ומחר בבוקר אני על מטוס. באותו רגע, 14:00 בצהריים, מתחילה האזעקה, וכולנו רצים כמו משוגעים במדרגות הצרות שיורדות מהגבעה לחדר האוכל ליד המים, שם נמצא המקלט.

כולנו רצים בפאניקה מטורפת אחד על השני ויורים עלינו ממטוסים שטסים מעל ראשינו. למזלנו הם לא היו מיומנים במיוחד והכדורים פגעו בסלעים מסביב ולא בנו. עד היום אני זוכרת את הפחד.

באותו ערב הפציצו את צפרא, הר גבוה שהצשא מולינו, בה היה בסיס קטנטן של חיל הים והמודיעין, והחיילים משרם היו מתחלפים במשמרות. ואנחנו עומדים בשוק ורואים את מהלך ההפצצה, שהיו בה נפגעים.

התחזיות היו מפחידות ואת הסיפור הזה פחות מכירים.

כל לילה כל החיילים בבסיס היו עולים על הספינות וחוצאים לים ורק אנחנו הבנות נשארנו במקלט כששומר עלינו רק הטבח, שהבנו שהוא אפילו לא יודע לירות.
היו שמועות שסודנים ענקיים ומפחידים בדרך לשרם ויאנסו אותנו.

חבורת הבנות המפוחדות שהיינו, שהאמנו לגמרי לאיומים, מארגנת בעזרת הטבח כדורי ציאניד שיאפשרו לנו להתאבד... למעשה היינו במעין מצור כי הייתה בעיה בטיחותית להוציא טיסות.

הפעם הראשונה שיצאתי הביתה הייתה 5 שבועות אחרי פרוץ המלחמה.

אגב הסתבר שבארץ הלכו שמועות שכל הבנות בשרם נהרגו כך שגם המשפחות שלנו היו בחרדות.

לצד הקטע הסיוטי יש לי גם זיכרון מקסים וייחודי. בשלב די מוקדם של המלחמה ליאונרד כהן הגיע לבסיס שלנו ונתן הופעה לכל חיילי האזור. הוא היה בתחילת הקריירה של, עם זאת הוא היה כבר מפורסם.

החימום שלו היה מתי כספי ואני זוכרת שנשארנו לשיר איתו עד הבוקר. רק שלמחרת לא איפשרו לליאונרד לצאת בטיסה והמפקדת ביקשה ממני, מאחר והייתה לי אנגלית טובה, לארח אותו יום שלם עד שניתן יהיה לשלוח אותו בדרכו חזרה.

כמובן שהסכמתי והחוויה הייתה מופלאה, יום של שיחות נפש מעמיקות עם האיש המוכשר והמעניין הזה, מטיילת איתו בפיורדים.

ללא מצלמה אין לי תעוד לחוויה.

משה קרון

"במרחק של פחות משני מטר זיהינו שמדובר בשלושה חיילים סורים הכורעים על ברכיהם..."

לאחר שנכבשה המובלעת הסורית התבקשה חטיבת גולני "להחזיק קו", כי עיקר הקרבות התנהלו באיזור התעלה בסיני.

בזמן זה , כל לילה, חיילי סיירת גולני היו נכנסים מעבר לקווי הסורים ומחפשים מטרות כגון חניוני טנקים להוריד עליהם ארטילריה.

באחד הלילות, לאחר ביצוע המטלה, כאשר אנו בדרכנו חזרה לשטחנו בין כפרים נטושים, בתוך המובלעת הסורית - החוד של הכוח מזהה תנועה חשודה.

מיד עצרנו בשקט וירדנו במקום.

כיוון שזה היה לילה חשוך מאוד, נתבקש החייל שהחזיק את מכשיר ה SLS (מכשיר לראיית לילה. מוגבל מאד ביכולתו ביחס לאמצעים הקיימים היום) לזהות את הדמויות.

הוא זיהה שמדובר במשפחה כפרית - אבא, אמא וילד. זה נשמע לגמרי הגיוני. הרי מדובר באיזור של כפרים נטושים ובהחלט תנועה של אזרחים אפשרית בשעות הלילה.

מפקד הכוח פקד עלי ללכת להביא אותם. "בסך הכל האזרחים".

מתוך זהירות לקחתי עימי עוד שני חיילים, והתקדמנו אליהם בזהירות ודריכות. במרחק של פחות משני מטר זיהינו שמדובר בשלושה חיילים סורים הכורעים על ברכיהם.

היתה כמובן תדהמה גדולה מצידנו ומצידם.

התעשתי ראשון ואמרתי להם בעברית "תורידו את הנשק" בליווי תנועה ברורה מה נדרש מהם לעשות.

הם נכנעו מיד.

בתחקור מיידי הבנו שמדובר בחוליית חיילי קומנדו שהיו בדרכם לכוחותינו כדי לעשות לנו את אותה פעולת זיהוי והורדה של אש ארטילרית על כוחותינו.

הם גם ציינו שישנה עוד חוליה במרחק של כ-100-200 מטר מהם.

דרשנו שיצעקו להם שייכנעו. בתגובה נורתה עלינו אש. הסתערנו מיידית וחיסלנו את החולייה.

המסקנה שלי מאז שאפשר בעשר דקות גם לקחת שבויים וגם להרוג את מי שיורה עליך.

הכל לפי העניין המלחמתי, בשיקול דעת קרבי ולא התנהלות לפי רגשות כלפי האוייב.

יוסף לר

"למדתי ואף פעם לא אשכח כי, חובש קרבי מחויב לעיתים לטפל לא רק בפציעות הגוף אלא גם ב״פציעות הרוח והנפש״.

החובש

את הסירנה של שעה 14:00 ביום הכיפורים שמעתי מחוץ לבית הכנסת בהפסקה מהתפילה שם לוינו את אבינו, אחי ואני. ״אני חוזר לצבא״ אמרתי. אבי ניסה לעכבני, נפרדתי. לאחר שעות מספר כחובש קרבי הכנתי לוחמים ובדקתי את המוכנות כולה והמצוידות שלהם. כך ששכחתי מהצום ואכלתי רק לפנות בוקר כריך שוקולד. לאחר מכן יצאנו דרומה עד לבסיס חיל אוויר בהמתנה לטיסה ל״שארם אל שיח״. ישבנו קרובים לדטקים של מטוסי הקרב וליבי נשבר כאשר ראיתי טייסים ״שבורים נפשית״ מגיחים מהמטוסים. מה עושים... לאחר החימוש מחדש יצאתי עם יוד ירוק ומקלוני צמר גפן וכתבתי על החימוש: ״חיפשתם, עכשיו תחטפו!!!״.

כך המשכתי לכתוב כתובות אין ספור, לא חזרתי על שום כיתוב פעמיים. נוכחתי לדעת שהכיתובים תרמו מיידית להרמת המורל, הטייסים לא יצאו לתקיפה עד שלא קראו את כל הכיתובים. הפעם, חזרו מהגיחה שלווים ונמרצים.

משם טסנו דרומה, מיד עם הנחיתה יכולתי לראות חיילים שלא תפקדו (האחרים פונו מהמקום ואנחנו החלפנו אותם, סביב היו מכתשים מההפצצות).

״מה אני עושה?״ חשבתי לעצמי, כשאין פצועים או פעילות, אז קראתי למושבניק שהכרתי. ״מה עושים?״ שאל מופתע. עניתי: ״קח את הדחפור שהשאירו אזרחים עובדי צה״ל ותחפור שלושה מטר עומק. אנחנו בונים עכשיו בית כנסת בגובה האדמה חבוי עם רצפת בטון לכשיהיה מוכן נוסיף מזוזה כשרה לדלת״. כשבית הכנסת המאולתר היה מוכן, מיד נכנסו כולם להתפלל, גם הלא מתפקדים. שלושה ימים אחר כך כולם תפקדו.

אכן למדתי ואף פעם לא אשכח כי, חובש קרבי מחויב לעיתים לטפל לא רק בפציעות הגוף אלא גם ב״פציעות הרוח והנפש״.

ליבי דולר ז"ל

אנחנו מתקרבים ליום כיפורים ואני רוצה לשתף אתכם בחוויה משמעותית שמלווה אותי.

בטח מי שעוקב אחריי ומכיר אותי יודע שאבא שלי עבד בבסיס חצרים.

שמו אלון שלמה היה נהג אוטובוס במשך 44 שנה והתנדב כ5 שנים

היה שם טייס שלחם במלחמת יום הכיפורים, היה קברניט באל על. טייס קרב... בבסיס חצרים. הוא לחם במלחמה. אבא שלי הכיר אותו עוד בשנת 71, כשהיה במילואים.

כל בוקר אבא הכין לו קפה וישבו יחד ודיברו... לצערנו הוא נהרג במלחמת יום כיפור.

המטוס שלו הוּפל. מצאו פתק בחפצים שלו שהוא כתב שהוא אוהב את שלמה ולא ישכח את הקפה של שלמה.
הקפה הכי טעים.
מצמרר ממש.

כמובן אבא שמר על קשר עם המשפחה של אותו חייל. התפתח קשר עם המשפחה, הגענו לאזכרות, למפגשים.

החברים של אבא שהיו איתו בבסיס חצרים בצבא, הציעו לאבא שאם יוולד ילד, לקרוא לילד על שם הטייס.

נולד לי אח סמוך למלחמה, אבל הכאב היה קשה מדי כדי לקרוא על שמו. אחרי שנתיים נולדה בת נוספת וקראנו לה ליבי, על שמו.

בהמשך הוספנו ת כי לא נהוג לקרוא על שם מישהו שנפטר צעיר. ליבית. זהו. אז עברו 50 שנה והקשר לא נוּתק. זוכרים היטב את החייל המדהים הזה ורוצים שגם אתם תזכרו לזכרו...

ובהזדמנות זו אספר שאני בקשר קרוב מאוד עם הבן עדלי

יעקב פרץ

"הקמתי וועד שמימן ושלח לארץ אמנים מתנדבים מחוץ לארץ..."

ראש ענף הווי ובידור נפצע ומצאתי את מקומו.

הפעלתי כ 500 חוליות בידור והיתה כתבה בלהיטון ״האמרגן הגדול ביותר במזרח התיכון״ עם דליה לביא ז״ל וחיים טופול ז״ל ועם פליז גורדון מלונדון הקמתי וועד שמימן ושלח לארץ אמנים מתנדבים מחוץ לארץ האמנים מחו״ל הופיעו בפני פצועים בבתי החולים וגם בסיני וברמת הגולן.

האומנית סילביה דורנד רקדנית הפלמנקו הגיעה לארץ מדרום אפריקה ונחתה ב 02.00 בבן גוריון.

קיבלתי אותה בשדה התעופה והסעתי אותה למלון שרתון ואז אמרתי לה מחר בבוקר ב 10 יבואו לקחת אותך להופעה בפני חיילים פצועים בתל השומר.

צוותתי אותה עם גילה אלמגור וסילביה עם התלבושות הססגוניות שהביאה איתה מחו״ל הופיעה בהצלחה מרובה .

כאשר דליה לביא ז״ל הגיעה לארץ לקחתי אותם לסיני להופיע בפני חיילי צה״ל בבלוזה וצרפתי את גדי יגיל ועוד תארו לכם רקדנית פלמנקו בחולות סיני רוקדת על ארגזי תחמושת ופלטת פורמייקה!!!

סילביה לאחר מכן החליטה לעלות לישראל ולפתוח את הסטודיו הראשון בישראל לפלמנקו.

לצערי לא מצליח להעלות תמונות יש לי עוד הרבה ספורים

יוסי ימפל

"ג׳ינג׳ים, שחורי שיער, מתולתלים, קרחים, שחורי נעליים, אדומי נעליים, הם היו שם יותר ממאה חבר׳ה,
לא ספרתי אותם..."

יום לפני יום כיפור, שנת 2021 העלתי לפייסבוק סיפור קצר ואמיתי. אני מביא אותו כאן באיחור של כמעט חמישים שנים, וכך כתבתי:

ברצוני לספר לכם סיפור קטן שמאוד השפיע על חיי.

הייתי בפלוגה א׳ גדוד 605 בהנדסה קרבית, מחזור נובמבר 69, אגד צליחה ואנחנו היינו
פלוגת סירות הגומי של הגדוד.

השתחררנו בנובמבר 72, אחרי שירות מגוון שכלל פעילויות לחימה קשה בהתשה, ובחזיתות השונות, פעילות שכללה גם פעילות הנדסית, מבצעי חבלה, מיקוש, ושאר פעילויות הנדסיות, והפעילות כללה גם אימונים אינסופיים בנושאי צליחת מכשולי מים .

לאחר שלוש שנים, כל אחד הלך לדרכו.

אני התלבטתי אם ללכת לכיוון הטבעי של חיי, כלומר מוסיקה, מכיוון שניגנתי בילדותי ובנעורי עשר שנים בתזמורת הנוער של עכו, והשתתפתי בפעילויות מוסיקליות שכללו נגינה וכתיבת מוסיקה, נחשבתי לילד מחונן מבחינה מוסיקלית, ולכן, נרשמתי לאקאדמיה למוסיקה בירושלים למגמת תיאורתיקאים, מגמה שכללה לימודי ניצוח והלחנה.

הייתי צריך ללמוד ולהתכונן לבחינות הכניסה לאקדמיה, והתחלתי לעשות זאת מיד עם השחרור.

לעומת זאת, הייתה לי גם משיכה עזה לעסוק בפיתוח של נשק שהיה אז מאוד חדיש ועתידני: לייזר למטרות צבאיות.

לצורך כך הייתי חייב ללמוד ולהכין את עצמי בהתאם, מכיוון שהייתי בוגר מגמה הומניסטית בתיכון ומכיוון שהיה חסר לי ידע במתימטיקה ופיסיקה, נרשמתי למכינה לפיסיקה בבר אילן.

כלומר, כל השנה הזו הייתי רשום גם לירושלים ללימודי מוסיקה, וגם לבר אילן ללימודי המכינה לפיסיקה.

קשה היה לי להחליט, ולכן לא החלטתי, רק התחלתי ללמוד באופן פרטי את כל שהיה דרוש לי כדי להצליח בבחינות הקבלה לאקדמיה , למכינה כבר התקבלתי, ובשני המקומות האלה הלימודים היו אמורים להתחיל באוקטובר 73.

ביום שבת של אוקטובר שבו פרצה המלחמה מצאתי את עצמי מגיע לקישון, ומשם נשלחתי עם סמי טריילר שהועמס בחלקי גשר צף, לרפידים, בבסיס הקישון פספסתי את פלוגת המילואים שלי, היא הפלוגה מהסדיר, ושלחו אותי לרדוף אחריהם במדבר, ולחבור אליהם.

ביום ראשון הגעתי לאוטובוס שהחבר'ה ישבו בו בגזרה המרכזית, והמתינו. אחרי שנה, שלא התראינו, זה היה מפגש משמח, וידעתי שהגעתי 'הביתה'.

תורנו לפעול הגיע, לאחר כשבוע וחצי.

הגענו לחצר הצליחה, והתארגנו עם פלוגה א׳ הסדירה והצעירה שכבר הייתה שם, זו הפלוגה שהחליפה אותנו בגדוד הסדיר, והם מאוד שמחו לפגוש אותנו גם מטעמי נוסטלגיה, ובייחוד מהסיבה שאנחנו השרינו עליהם ביטחון, כי היינו מנוסים מאוד בפן המבצעי של המקצוע, ובכל הקשור לתפקוד תחת אש.

יומיים לאחר צליחת הצנחנים, צלחו את התעלה כוחות רבים של טנקים זחלמי"ם ומשאיות הספקה שונות. תפקידנו היה בראש וראשונה להעביר את כל הפצועים וההרוגים שלנו מאפריקה.

זה היה בלתי אפשרי להביא את הנפגעים מאפריקה דרך הגשרים כי הם היו עמוסים בכלים שנכנסו לתוך אפריקה. בנוסף לכך, שימשנו כקשרים לשתי הגדות ולכלי הצליחה שפעלו במים, והיה צורך לנייד חיילים וצוותים בין הכלים למטרות שליטה ותחזוקת הכלים.

אנחנו, היינו ממוקמים בחלק הצפוני של חצר הצליחה כשכל אחד מאיתנו חפר לעצמו שוחה, ומהשוחות היינו יורדים למים, שם היו קשורות סירות הגומי והיינו יוצאים למשימות השונות.

לידינו הייתה גבעונת שמישהו החליט להניח שם את כל גופות הנופלים בחצר, מאש הארטילריה המצרית ומחיל האוויר המצרי, שלא פסקו לרגע, וגם היו מונחים שם חילינו שנפלו בלחימה באפריקה, פונו על ידינו לתאג״ד, שישב בחצר, הרופא היה מוודא את מותם, והם היו מפונים מהתאג״ד לגבעונת שלידנו.

אי אפשר היה, כאמור, לפנות אותם אחורה מכיוון שהצירים היו עמוסים בכוחות שזרמו לגשרים ולתוך אפריקה.

בזמן שלא הייתי במים, נחתי בתוך השוחה שבניתי בפסגת הסוללה, ומצאתי את עצמי לא אחת מבקר את חילינו היקרים לי מאוד, השוכבים מתים סמוך אלינו.

הם היו מונחים באלונקות, ומכוסים בשמיכה צבאית שלא הצליחה לכסות את כל גופם, כך, שהכרתי את המתים השונים לפי צבע שערותיהם, ולפי צבע נעליהם.

הסיורים האלה היו כואבים מאוד, כמו משקולת של חמישה טון על הבטן. אבל אני הרגשתי בצורך לבקר אותם. ובתוכי, הייתי מנחם אותם.

הייתי מבטיח להם שמותם לא היה לשווא. ושאנחנו נחזור לבתינו, ונמשיך לבנות את ארצנו, ושנתאמץ מאוד, גם בשבילם.

ג׳ינג׳ים, שחורי שיער, מתולתלים, קרחים, שחורי נעליים, אדומי נעליים, הם היו שם יותר ממאה חבר׳ה,
לא ספרתי אותם. אחר כך, כשהייתי נפרד מהם לשלום, באהבה וגעגוע, הייתי לבד בשוחה, והייתי חושב:
מה אני אמור ללמוד מהמפגש הזה? הרי הגעתי עד לכאן בגלל מטרה, מה המטרה?

ותמיד הייתי שר לעצמי: החבר'ה האלה, הם הכול..... חלקם רווקים, חלקם נשואים ובעלי משפחה, חלקם עניים וחלקם בעלי אמצעים, ביניהם היו, כאלה, וחלקם היו אחרים, ובכל זאת, מה משותף לכולם?

מה אני אמור ללמוד? ואז, הייתי עונה לעצמי: השאלה המשותפת לכולם היא, האם הם עשו בחיים את מה שהם אוהבים?

לאחר שבוע וחצי, הסתיימה המלחמה, יום לאחר המלחמה, הגיעו יותר מעשר משאיות 'ליילנד', עם דלתות צד מורדים, כך שנוצרה פלטה חלקה מאחור, והתחלנו להעמיס את ידידי על המשאיות.

משסיימנו להעמיס, הרמנו את הדלתות, והאלונקות נותרו לבדן שוכבות ועליהן ידידי, בחלק האחורי של המשאית.

ונעמדנו בצד כשליבנו דואב ומפורק. ניתן הסימן, והשיירה החלה לנסוע, כשהמתים שוכבים באלונקות בחלק האחורי.

אנחנו הצדענו, ונשארנו קפואים זמן מה.

אז.... באותן השניות, החלטתי שאחזור מהמלחמה לירושלים ללמוד מוסיקה.

רחל (קביזון) גלבגיסר

כמעט נהרגתי מקטיושה

סיפור המלחמה שלי מאת: רחל (קביזון) גלבגיסר

גויסתי בצו 8 ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים. תפקידי היה אלחוטנית רדיו- הייתי אחראית על הקשר בין הג'יפ שהייתי בו לבין השיירה שעלתה לרמת הגולן.

חשוב לציין כי לא צוידנו בנשק להגנתנו, משום שמחסני הנשק היו ריקים.

דרך ארוכה עברנו עד שהגענו לרמת הגולן ביום הרביעי למלחמה. חנינו בחניון לילה בשטח מישורי בחלק הדרומי של רמת הגולן.

נסענו בשיירה ארוכה שהובילה אספקת דלק ומזון, באורות דלוקים בלילה בעלייה לרמת הגולן, מה שהביא לאיתורנו ע"י הסורים שהיו בחרמונית.

בשעה 12 בצהריים התחילה מתקפת קטיושות מכיוון החרמונית. ציפיתי להזעקה אך לא היתה כזו, ומיד התחילה מהומה נוראית.

מפקד הג'יפ פקד לרדת מיד מהג'יפ, להתרחק ממנו ולשכב על האדמה עם ידיים על הראש. נשכבתי בשדה וכל הזמן היו מטחי קטיושות עם הפסקות בין מטח למטח.

במרחק של בערך 5 מטרים ממני ראיתי רסיס של קטיושה מתגלגל לעברי וכמעט מגיע אלי, חשבתי שזה הסוף שלי! למזלי הוא נעצר ולא המשיך להתגלגל לכיווני.

מטח הקטיושות נמשך כשעה וחצי של מטחים לסירוגין. אנשים התחבאו מתחת למשאיות הדלק והמזון, אותן משאיות עלו באש והם נשרפו יחד איתן.

ריח של עשן ובשר שרוף, כיסה את המקום ונשמעו צרחות נוראיות. התחילה מהומה של בריחה ובהלה לכיוון דרום.

אני ועוד 8 בנות פונינו בקומנדקר לבית חולים פוריה, שם נבדקנו ולמחרת שוחררנו.

היתה זו חוויה קשה עבורי והכאב נשאר עד היום.

כעבור שבועיים גויסתי לארבעים ימי מילואים ברמת הגולן.

ירמי עמיר

פוסט טראומה / מאת ירמי עמיר

את התמונה הזו לא אשכח לעולם: הקרב על חמוטל, שתי דקות אחרי, שתי גופות מכוסות בסדינים לבנים ספוגים בדם, שתי אלונקות ליד טנק המג"ד. שני קצינים, שהיו חשופים בצריח, חשופים עכשיו לחול ולרוח.

פנים שרופים, איברים שמוטים, כתמי דם טרי מתפשטים על הסדינים כמו כתמי דיו ונספגים בחול היבש של המדבר.

באוויר - ריח של בשר אדם חרוך.

אנחנו עומדים שקטים. מקשיבים לדמעות. מיישרים את הסרבלים. מחבקים את העוזים. מחכים לפקודה חדשה.

איך זה שברחנו ולא ניצחנו? היינו כחולמים.

המג"ד נואם. זקנו האפור זרוע בגרגירי חול.אנחנו נסתער שוב עד שננצח, הוא אומר - וקולו נשבר.

הגיבורים עייפים.

מי שלא פוחד, שיקום.

אנחנו תוקפים שוב - וחוטפים טילי סאגר ממרחק אפס. מגיעה פקודה לסגת ולנוע דרומה. אוספים את השברים, נפרדים מהמתים ומהפצועים, מפנים את גבנו לגבעה המקוללת, דוהרים אל תוך הלילה ומותירים שובל סמיך של עשן וחול.

מהטנק בוקעת נהמה של אריה פצוע, שכבודו נרמס.

הפוגה.

שלמה ארצי נותן לי בראש. אפילו כאן, באמצע המדבר, אי אפשר להימלט מחום יולי אוגוסט שלו. קיטש הולך טוב עם מוות וארצי נולד לרקוד עם זה ועם החתולים שמחשבים את קיצם לאחור.

אני מחשב את קיצי לאחור ואני לא חתול של אף אחד. החיים עוברים לפני כמו בסרט, כמו בקלישאה.

יורים עלינו ארטילריה. אנחנו חולפים במהירות על פני טנקים שרופים. שלנו.

חיילים מוטלים בחול, רובם כבר אינם איתנו, חלקם מדממים. משאירים מאחורינו פנים, שמות, ילדים של אבא ושל אימא, עוד מעט הם יהיו ילדים של אלוהים.

העיניים נעצמות, חניון, חצי פגישה, אני מתעדכן מי חי, מי כבר לא.

מי שרוצה להתקלח, לוקח צינור. שלושה שבועות לא התרחצנו. יש צינור מספיק לכולם.

חוזרים לשדה הקרב. יורים, פוגעים, הורגים, מתחמקים, יופי של מלחמה.

הנה החווה הסינית. למה סינית? האם אנחנו נלחמים לפי שיטת הפנג שוויי? אולי נחליף את הצבעים, נצבע את הטנק באדום, נחליף מיקומים, נזיז את הכיסא של התותחן שלא יהיה מתחת לפתח הצריח, כדי שהזרימה תהיה חיובית?

אין זמן. אני מת לחיות, ממשיכים לכיוון התעלה, עולים על הדוברות. הגענו לאפריקה.

הליקופטר ענק יורד עלינו, אנחנו יורים עליו, הוא מתרסק, כמו בסרטים, לתוך יער הדקלים, ענן של אש ועשן עולה השמיימה.

אפילו סטלונה לא היה יוצא חי בין ההריסות. הפסקת אש.

עדנה לב, בלונדינית על קומנדקר, באה לשיר לנו בין עצי הדקל. מזג אוויר קריר, נוף פסטוראלי. למה המלחמה הזו היא לא גן עדן כמו שהבטיחו לנו? הבטחתם יונה.

כאן מלחמת יום הכיפורים, עבור. מלחמה של מעשי גבורה מופלאים ופשלות ומחדלים. אחרי המלחמה הכל יחזור.

זיכרונות, קלישאות, הזיות, פנים ושמות, חברים מדממים, כולם גיבורים.

יצאתי מהמלחמה, אבל המלחמה לא יצאה ממני.

יחיאל וסרמן

"בהיותי פצוע ושותת דם, רצתי לטנק הבוער ונטלתי את התפילין שלי מתא הזווד."



ביום הכיפורים 1973 למדתי בישיבת ההסדר "ישיבת הכותל" בירושלים.

התפללתי בישיבה עם חבריי.

אף אחד מהמתפללים לא העלה על דעתו כי המילים "מי יחיה ומי ימות" יקבלו משמעות מעשית כעבור מספר שעות.

השתייכתי לגדוד 104 בחטיבת שריון 164, והייתי טען קשר בטנק צנטוריון.

בתחנת האיסוף בירושלים עליתי לאוטובוס, שייקח אותנו ליחידה. בדרך הרהרתי האם אשוב מהמלחמה? האם אראה שוב את משפחתי?

ההרהורים נקטעו בהגיענו לבסיס, הצטיידנו והתחלנו לחמש ולזווד את הטנקים.

תפסתי את מקומי בצריח בעמדת הטען-קשר, בדקתי את הכלים והתחמושת, והכנתי אותם לקרב.

ביומה השני של המלחמה, התחלנו לנוע לעבר תעלת סואץ.

בקו החזית התנהלו קרבות הבלימה. החטיבה שלי הצטרפה לקרבות השריון, שהתנהלו במרחק עשרה ק"מ מתעלת סואץ.

ב- 8 לאוקטובר השתתפנו בקרבות השריון הקשים שהתנהלו באזור, ובשעות הערב החלה התקפת הנגד שנמשכו עד אחרי חצות הלילה. בקרבות אלו היו לנו נפגעים רבים , ומספר חברים נהרגו.

למחרת היום, עם אור ראשון, התחלנו להתארגן ליום לחימה נוסף והוקצבו לכל איש צוות דקות ספורות לתפילה, לפי התור.

בהגיע תורי להתפלל, הופיעו מטוסי אויב אשר בישרו על פתיחת יום הלחימה הבא, ששינה את חיי.

בקרבות בשעות הצהרים נפצעתי קשה וחיי ניצלו בנס.

לאחר שעות לחימה רבות וקשות, השמדנו את רובו של המערך המצרי שהיה באזור.

העפלנו לגבעה ממנה ראינו מאות חיילים מצריים וטנקים, והתחלנו לנוע לעבר האויב במטרה ליצור מגע.

הטנקים שעטו קדימה, כאשר אנו עומדים חשופים בצריח. כעבור דקות ספורות נחתה עלינו הפגזה קשה והתבר כי עלינו על מארב טילי סאגר.

הטנק שלי ספג פגיעה ישירה של טיל סאגר בצריח הטנק, נפצעתי קשה. רסיסי הטיל התפזרו בטנק ופגעו בחלק גופי העליון. דם רב ניגר מפניי, יד שמאל נפגעה קשה, עין שמאל גם היא נפגעה וחשתי שאינני רואה.

תוך שניות הרגשתי כי כוחי אוזל והולך, עזרא בשארי נהג הטנק קפץ החוצה ועלה לצריח ובגבורה תוך סיכון עצמי חילץ אותי - ובכך הוא הציל את חיי.

בהיותי פצוע ושותת דם, רצתי לטנק הבוער ונטלתי את התפילין שלי מתא הזווד.

הועלתי על ידי חברי על טנק סמוך שנע לעבר הכביש ומשם נלקחתי במסוק לבית חולים שדה ברפידים לניתוח חירום.

בהמשך כאשר אני מחוסר הכרה הוטסתי לבית החולים "תל השומר", שם אושפזתי במשך חודשים ארוכים, עברתי סדרת ניתוחים ארוכה, טיפולים רבים ושיקום רפואי.

רינה רעייתי תמכה בי במסירות ואהבה רבה , ועל כך אני חב לה תודה ענקית.

מראות וקולות המלחמה אינם מתעממים כעבור חמישים שנה.

קרבות שריון בשריון, מתחלפים בקרבות השיקום ובשאיפה לחיות באופן משמעותי ולהוקיר תודה לקב"ה, בכל יום, על שזכיתי להתהלך בארצות החיים.

יואב פרידמן

"אבא נסע למלחמה עם שיער שחור - וחזר עם שיער לבן"

יום כיפור 1973 - סיפור על שיער שיבה.

ערב כיפור, חצות, אחותי חוזרת הביתה ומספרת שכביש אלוף שדה מלא בחיילים ומשאיות. אבא שלי כעס עליה שהיא מספרת לנו צ'זבטים.

8:00 בבוקר, טלפון - אבא שלי עונה. טעות.

מעצבים מוציא את התקע והשקע (רק בני גילי זוכרים שעוד היה דבר כזה) 10:00, דפיקה בדלת. השכנה וחברה שלי אביבה בש בדלת. "מחפשים את אבא שלך אצלנו בטלפון". אחותה דבורה דבורי שושני הייתה פקידת מבצעים בבח"א 27 (נתב"ג).

אבא שלי הולך. חוזר אחרי 3 דקות ואומר "קראו לי למילואים". אחותי ואני הכנו לו שלט נהג מתנדב. ב- 11:00 חוזר הביתה. מודיע לנו שיש מלחמה ומבקש לעזור לו להכין תיק.

אמא שלי מכינה לו שני סנדוויצים מחלה עם מיונז חרדל ונקניק. התמונה עדיין צרובה לי בראש.

והכי חשוב, אומרת לו לחכות שהיא תגהץ לו את המדים (אם מישהו שאל מאיפה השריטה שלי לגיהוץ - זו התשובה). הוא נוסע. ב- 14:00 אזעקה.

19:00 - נוסעים לבח"א 27 להביא לו גזיה עם מיכל גז. זהו . לא שומעים ממנו יותר חודש ומשהו.

אבא היה בנ.מ ונסע לצפון לחרמונית, שם הם נותקו. אבא נסע למלחמה עם שיער שחור - וחזר עם שיער לבן.

פעם, מזמן, לפני המון שנים דיברנו על זה. לא אשכח את מה שאמר לי: "כשראיתי את הטנקים נוסעים צפונה על שרשראות ולא על מובילי טנקים - הבנתי שהלכה לנו המדינה" . מרוב לחץ שערו הלבין.

מלחמת יום כיפור הייתה ניצחון גדול של צה"ל לא פחות מששת הימים, אבל הטראומה שהותירה בעם הביאה אותנו להבין שיהירות היא לא מתכון טוב.

אליהו משה


הקצין אמר לנו "תסעו עד שתפגשו טנק בודד, למפקד הטנק קוראים צביקה".

הגענו למחנה פילון לקראת השעה 18:00 ביום הכיפורים לקחת את הטנקים.

הטנקים היו ערומים לגמרי, היינו צריכים לזווד ולחמש את הטנקים.

בסביבות השעה 22:00 יצאנו על שרשראות דרך גשר בנות יעקב. מאחר ויצאתי בלי פרטלסקוף (כוונת) תותחן, הגיע ג'יפ מהגדוד והעביר לי אותו. עשינו תיאום כוונות והגענו לאזור נפח.

בצומת נפח, פגש אותנו קצין ואמרנו לו שבאנו לעזור לצביקה.

הקצין אמר לנו לפנות ימינה לציר הנפט "תסעו עד שתפגשו טנק בודד, למפקד הטנק קוראים צביקה".

לקראת השעה 10 בבוקר הצטרף אליי לטנק סמח"ט 188, ישראלי דוד. מאחר והייתה לו תקלה בטנק, (הוא פיקד על הטנק), סגן יואב ברקאי מפקד הטנק הפך להיות הטען קשר. ואני, משה אליהו התותחן, ובני בראנס הנהג.

כך נלחמנו מול עשרות טנקים סוריים.

בשעת הצהריים, בערך בשעה 14:00, אזלה התחמושת ונשאר לנו פגז אחרון בסדאן.

ביקשתי מישראלי אישור לירות על הטנק הסורי שהיה 300 מטר מאיתנו, אך ישראלי אמר לי "המתן רגע, אני רוצה לשנות עמדה".

בדיוק באותו רגע הטנק שלנו חטף פגז מסוג חש מטנק סורי T62.

ישראלי דוד הסמח"ט וסגן יואב ברקאי נהרגו במקום, אני ובני קפצנו מהטנק והתחבאנו בבור שהיה בשטח.

אני חטפתי שריטות קלות, ובני יצא ללא פגע.

לקראת השעה 17:00, סימנו לטנק שלנו שחלף במקום והוא חילץ אותנו. למחורת עלינו על טנק אחר והמשכנו בלחימה.

יהושע (שוקי) זכאי

בעת עשיית צרכים ביום השישי למלחמה (שהיה חג הסוכות) התפוצצה פצצה ורסיס לא קטן נחת לידי. נגעתי בו והוא היא רותח.

בדיעבד, הבנתי משהו הקשור לפציעתי. כמו כל אנשי המילואים גם אותי הזעיקו בערב ה-6 באוקטובר. לאחר שירות בסדיר כחובש בצנחנים, הועברתי לגדוד מרגמות כבדות מתניעות (מכמ"ת) 160 מ"מ,

זה היה גדוד צעיר שרק כחצי שנה לפני כן הוקם.

הגעתי למחנה פילון ולבקשת הרופא, יחד עם שאר החובשים התחלנו במהלך הלילה לארגן את התאג"ד ולהעמיסו על משאית ריאו.

ביום השישי למלחמה התאג"ד קיבל תגבורת בדמות קומנדקר לפינוי פצועים. עד אז הם פונו בטרמפים. ביום ה-12.10 בעודנו חונים בסמוך ל"קו הסגול" ולאחר קבלת אספקת מזון, הגדוד החל לנוע לאורך ציר אמריקה לכיוון תל שאמס.

בכניסה לאחד היישובים (איני זוכר אם ג'בע או ח'אדר) הגדוד מצא את עצמו באמצע קרב בין טנקים צה"ליים לטנקים סוריים, כאשר קליעים חודרי שריון נעים בין המכמ"תים. אם זה לא הספיק, אז החל ירי פגזים.

בעוד המכמ"תים, שהורכבו על שלדת טנקי "שרמן" ישנים מסתובבים לאיטם, התאג"ד עם הריאו והקומנדקר הסתובב במהירות.

אנחנו קפצנו מכלי הרכב ונשכבנו על האדמה בסמוך לכביש. לפתע התפוצצה פצצה בסמוך אלינו ולאחריה לא הצלחתי להזיז את הרגל.

החובש שלידי נתן מבט ומיד שלף תחבושת המיועדת לטיפול בפציעות בטן והחל לחבוש. לדבריו, את העצם ראו ואם הרסיס היה חודר עוד סנטימטר אחד הוא היה קוטע לי את שוק הרגל. אבל, אפילו טיפת דם לא ירדה.

מסתבר שהרסיס שלקח לי חלק לא קטן מהשריר בשוק רגל ימין היה לוהט ופשוט "הלחים" את קצוות כלי הדם וסגר אותם.

כאשר הרופא עבר לראות מה קורה איתי, ידיו היו מגואלות בדם. כאשר שאלתיו האם גם הוא נפגע, תשובתו היתה שהוא טיפל בחובש נוסף שנפגע בזרועו.

היינו הפצועים הראשונים של הגדוד ש"זכו" לפינוי שלא בטרמפים. מנקודת ריכוז הנפגעים הוטסתי לביה"ח רמב"ם ומשם הועברתי לביה"ח רוטשילד, שם החלו בטיפול ברגל.

למחרת, שבת בבוקר, הביאו אלי טלפון וביקשו להתקשר הביתה ולדווח על הפציעה. וזו היתה דילמה. בבית היו רק אמא וסבתא, שכן גם אבא היה מגויס.

לך ותספר לאמא, ניצולת שואה ואחות שכולה ממלחמת העצמאות שנפצעת.

לא היה פשוט אבל צלחתי זאת. ברוטשילד שהייתי שבועיים במחלקת נשים שהוסבה לאורטופדית ולאחר מכן הועברתי חזרה לרמב"ם לצורך ניתוח השתלת עור במקום בו חסר השריר שבוצע בחדר לידה.

היום "מפארת" את הרגל צלקת גדולה ולא יפה, אבל למי אכפת. העיקר שנותרנו בחיים.

בתמונה, ציור של דן לבני שקיבלתי מאת אלוף יצחק חופי, פיקוד צפון בימי המלחמה, התלויה עד היום בחדר העבודה שלי.

אליצור עטיה

"הרופא מתרומם ומתחיל לרקוד ולשיר.. הצלנו אותו. היצלנו אותו . הוא נושם.. ואני חוזר ללחימה."

הזיכרון שלי מתחיל בנחיתה עם מטוס אל-על ברפידים בלילה של ה6 באוקטובר.

ירדנו מהמטוס להתארגנות בסוף מסלול הנחיתה, כשהתמונה הסוריאליסטית היא: דממת מוות מסביב.

מטוס הרקולס עם רמפה אחורית פתוחה ובתוכו 3 קומות של אלונקות לכל אורכו.

ואז מגיע קומנדקר עם אלונקות, כשבתוכם שוכבים חיילים מכוסים בשמיכות כשרק הנעלים מבצבצות, ומעלים את האלונקות למטוס.. הלם, צמרמורת, והאסימון נופל, מלחמה...

משם 18 ימי לחימה רצופים עד להפסקת האש במבואות איסמעליה. המון סיפורים קשים בתוכי ממהלך המלחמה העקובה מדם, אבל סיפור אחד מרגש במיוחד.

באחד הקרבות מעבר לתעלה לכיוון איסמעליה כבשנו יעד מצרי. דקות לאחר סיום הקרב, נפתחה הרעשה ארטילרית עלינו. בסיום ההרעשה הסתבר שנהרג לי חייל במחלקה ואחר פצוע.

בהוראת המ"פ, העמסנו את ההרוג והפצוע לזחל"ם ונסענו לאחור לכיוון התאג"ד.

בירידה מהיעד נתקלתי בכח צנחנים מילואים, שביקשו שאקח פצוע נוסף שלהם. העלנו את הפצוע הנוסף והמשכנו בנסיעה.

לאורך הנסיעה הקצרה, חייל המילואים מלמל וניסה לסמן לי משהו עם היד.. לא התייחסתי מתוך ניסיון שכל הפצועים ממלמלים. ואז הפצוע בשארית כוחותיו צעק.. "יבן יונה תעזור לי", וסימן לכיוון הכיס בחולצה.

הכנסתי יד ומצאתי בכיס משאף לחולי אסטמה. הכנסתי לו לפה ונתתי מספר לחיצות.

הפצוע התאושש טיפה, ואז מולנו הגיעה זלדה של התאג"ד.

הם מיד פרסו, ותוך כדי הורדת הפצועים, הפצוע המדובר מפסיק לנשום.

החובש צועק לרופא, שכורע ברך לחייל ומנסה להחיות אותו. מבקש מהחובש ערכה מסויימת ומבצע ניתוח שדה לחייל הפצוע, הוא פותח לו את הצוואר משחיל צינורית לצוואר ותוך שניות הפצוע חוזר לנשום.

הרופא מתרומם ומתחיל לרקוד ולשיר.. הצלנו אותו. היצלנו אותו . הוא נושם.. ואני חוזר ללחימה.

כעבור כשנה אני מקשיב לגלי צה"ל שמראיין רופא על המלחמה ומבקש מהרופא לציין אירוע מיוחד שהוא זוכר. הרופא מספר את הסיפור שלי, מרגע שראה את הזחל"ם עם הפצועים ועד לריקוד והשירה שלו.

צמרמורת עברה בי.. אם הפצוע חי. אם הרופא חי. אשמח להיפגש ולסגור מעגל.

יהונתן שמיר

בלילה שבין 10-11.10.1973 - המראנו מתל נוף עם 22 לוחמים, שני תותחים ושתי עגלות תחמושת, בשני מסוקים.

חצינו את מפרץ סואץ בגובה נמוך מאד. טסנו בתוך גאיות, עד לאיזור הנחיתה בג'בל עתקה, בעורף האויב המצרי.

פרקנו את התותחים וגררנו אותם במאמץ רב אל עמדות הירי, תקענו יתדות (לייצוב התותחים) בקשיים מרובים מאד בשל הקרקע הסלעית, הצבנו נתונים בכוונות התותחים, ותוך זמן קצר נתתי פקודת אש והתחלנו בירי מהיר על שתי מטרות.

המצרים לא הבינו איך נוחתת עליהם פתאום אש ארטילרית בעורפם, באמצע הלילה.

היו תקלות טכניות רבות במהלך הירי, שהיוו סכנת נפשות לצוותים.

לאחר ירי של כ-90 פגז, ולאחר שחלפו כ-50 דקות ממועד הנחיתה, נתתי פקודת הפסקת ירי והתחלנו בהכנות לקיפול. קראנו למסוקים להתקרב אלינו, אולם ענן כבד מאד שהגיח לפתע ורבץ על ההר, הקשה עליהם לגשת לנחיתה.

ירינו זיקוקים, אולם הזיקוקים לא חדרו את מסך הערפל.

המסוקים עשו מספר נסיונות לחדור מבעד לערפל, אולם ללא הצלחה, היו קצרים בדלק, ולא נותר להם זמן לנסיונות רבים נוספים.

אם המסוקים היו נאלצים לשוב לישראל בלעדינו, המשמעות שכולנו היינו נשארים חשופים בהר, באור יום למשך 24 שעות נוספות, עד הלילה הבא, עם סיכויי שרידות נמוכים ביותר, לאחר שכבר התגלינו עם הפתיחה באש.

מפקד הטייסת סא"ל יובל אפרת החליט בשלב מסוים, שהסיכון גבוה מאד ורק הוא יכנס לנחיתה. יובל ביצע את תהליך ההתקרבות אלינו באומץ רב (כלוליין על חבל), תוך סכנת התרסקות, בעוד אנו ניצבים על הקרקע, מביטים בהשתאות ויודעים שגורל כולנו תלוי בנחישותו.

במאמץ משותף של כולם, הכנסנו את התותח הראשון, אולם אז נקרע כבל גרירת המטען של המסוק ולא הצלחנו להעלות את התותח השני למסוק.

יובל המריא לגובה של מטרים ספורים ונחת שנית, בקירבת מקום שבו מתחיל שיפוע של גבעה, כך שהמסוק נוטה בזוית חדה קדימה. רק כך הצלחנו להעמיס את התותח השני.

נדחסנו כולם לתוך מסוק אחד, המראנו ועשינו את כל הדרך חזרה לרפידים, לשם הגענו בטיפות הדלק האחרונות.

למחרת קיבלנו דיווח מודיעין על הצלחת הפעולה ועל פגיעות טובות במטרות.

במכתב שכתב לי סא"ל יובל אפרת (שקיבל את עיטור המופת על מבצע החילוץ) לאחר המלחמה הוא כותב: "... אני אישית –לעולם לא אשכח את אותם 22 חיילים על ההר, הממתינים בשקט, בערפל הכבד של ליל הירח המצרי על פסגת הר מבודדת, ממתינים בשקט למטוס הצריך לפנותם ואינו יכול לחדור את מסך הערפל, כהמתן אדם לגורלו. ובידי ובליבי ובעמקי נשמתי ידעתי כי הגה זה של המטוס שאני אוחזו, הוא ישמש כמטה המנחנו הביתה, או יונף עלינו כחרמש."

סא"ל (מיל) יהונתן שמיר – מפקד הסוללה

מירי דרורי

"...הורו לי שבכל פעם שנגיע למחסום, שאוריד את הראש ואתחבא, שלא יגלו שיש חיילת ברכב, מכיוון שאסור היה לחיילות לעלות לרמה בה מתחוללת מלחמה אדירה"

הייתי חיילת בחטיבה מרחבית 820, פקידת אפסנאות והנדסה.

ביום כיפור נשארתי בבסיס.

בשעה 10:00 בבוקר הודיעו לנו שכל החיילות יורדות לראש פינה, ושהפעם זה רציני.

כשהגענו לבסיס בראש פינה, מיד ישבנו ליד מכונת כתיבה והתחלנו לגייס מילומניקים וגם את המכוניות שלהם בצו 8.

בשעה 13:00 התחילו הפגזות מאד חזקות ואזעקה, ומיד ירדנו למחסן התת קרקעי ששם איפסנו את תפוחי האדמה.

אני נבהלתי בתחילה... ואז לאחר חצי שעה חזרנו שוב לגייס.

בצאת הצום, חילקו לנו תה עם עוגיות פתי בר.

בהמשך נשארנו בראש פינה, ואז פגשתי את חברי הקיבוץ שלי שהגיעו למילואים, והם סיפרו שאבנר גולדשמיט ז''ל, נהרג ושלא אספר לאף אחד מחולתה, אם אסע לשם.

לאחר שבועיים במלחמה, שלא ידענו מה קורה למעלה ברמת הגולן, גיליתי שבכל יומיים נוסע רכב שמביא דואר לבסיסים ברמה.

ביקשתי מהנהג ומהמלווה (שלא הכרתי), להתלוות אליהם.

הם הסכימו והורו לי שבכל פעם שנגיע למחסום, שאוריד את הראש ואתחבא, שלא יגלו שיש חיילת ברכב, מכיוון שאסור היה לחיילות לעלות לרמה בה מתחוללת מלחמה אדירה, עם טנקים שנכנסו ועם פגזים מתפוצצים. ואכן הגענו לבסיסים.

בדרך, לאחר שעברנו את נפח, בדרכנו להר הכי גבוה, עצרו בצד.

היו פיצוצים וראינו טנק שרוף בשדה.

הדוורים ירדו מהרכב ורצו לכיון הטנק, בעודי צועקת להם שיזהרו שלא יעלו על מוקש.

בעודם שם, הבטתי סביבי וראיתי שני חיילים סורים מתים, נפוחים ומלאי זבובים. הבטתי בהם וזה היה מראה לא קל.

כשהגענו להר, החלו פגזים לכיוון והיינו חייבים לצאת מהרכב. כשראה הקצין אותי, הוא נבהל וצרח אל הדוורים: "מה היא עושה פה?".

לאחר שפסקו ההפגזות מיד ירדנו מההר התלול... חזרתי לראש פינה, נפעמת ומלאת חוויות שלא אשכח לעולם.

מירי דרורי חולתה

יוסף לושי

"ראינו מולנו טנק סורי נטוש. פתאום יצאו ממנו שני חיילים סורים והרימו ידיים למרות שהיו עם נשק."

יש לי הרבה זכרונות מהמלחמה.

אחד מהם הוא כשאני וחייל מהיחידה (סולחה אליאס) היינו במרום גולן בדרך לקונטרה, ראינו מולנו טנק סורי נטוש.

פתאום יצאו ממנו שני חיילים סורים והרימו ידיים למרות שהיו עם נשק.

אני דובר ערבית ודיברתי אליהם, אמרתי להם "אל תפחדו, אנחנו לא נפגע בכם ובסוף נשחרר אתכם".

הם רצו אלי ונישקו את ידיי ואמרו לי בערבית שאלוהים ישמור אותך.

הם ביקשו מים כי היו מיובשים, נתתי לאחד מהם גלון מים, הוא שתה והחייל שהיה איתו בטנק לקח ממנו בכוח את המים ושתה גם. העברנו אותם למפקד היחידה.

בהמשך, כשהחיילים הסורים ראו שלא פוגעים בשבויים, התחילו לצאת מהטנקים שלהם עם ידיים מורמות ונסענו עם ג'יפים לאסוף אותם.

ריכזנו אותם ביחידה, היו כ-20 חיילים סורים.

המפקד שלי, אלי פנגס, שאל מי דובר ערבית וביקש ממני להגיד להם שלא נפגע בהם.

אמרתי להם "אל תפחדו, לא נפגע בכם ונשחרר אתם לביתכם". שוב הם הגיעו אלי לנשק את ידיי. העברנו אותם בטנדר ויליס לטבריה ששם היו כל השבויים.

עוד זיכרון:

לקראת סוף המלחמה, בדרכנו לקונטרה - 28 ק"מ מדמשק, התחילו הפגזות מהמוצב הסורי במשך 20 דקות ללא הפסקה.

נשכבנו על הרצפה עם ידיים על הראש, עד שהגיע חיל האוויר והפגיז את העמדות הסוריות.

קמתי וראיתי שהמצח שלי מדמם, שאלתי חייל שהיה לידי "מה יש לי במצח?".

הוא הסתכל עליי חיוור ולא הצליח לדבר מרוב ההלם, ניסיתי להרגיע אותו. למזלי הדימום נבע משבב ששרט לי את המצח, אך לא חדר פנימה.

כשהגענו לקונטרה נכנסנו לבתים ובשעה 2:00 קיבלנו הוראה לפנות את המבנים כי מתכננים להפגיז אותנו.

משה מזרחי ז"ל

המפקד שאל את אבי בחצי חיוך ״אתה רוצה להתחתן״? אבי הנהנן בראשו, ולא האמין שכשעה לאחר מכן הוא כבר יהיה בדרך לביתו.

בס״ד

חשוב לי לספר את הסיפור של אבי, משה מזרחי ז״ל, שנפטר ב-9.12.20 וכל חייו סיפר בגאווה על שירותו הצבאי בכלל ועל מלחמת יום הכיפורים בפרט.

אבי השתחרר משירות סדיר ב-1973. כחודש לאחר מכן, קראו לו בצו 8 להתייצב למילואים כי פרצה מלחמת יום כיפור.

בצהרי יום כיפור, לפני שאבי נסע למלחמה, הוא עצר בבית הכנסת של אביו כדי להיפרד.

אביו, שהיה באמצע תפילה, ראה את בנו עם מדים, לא הפסיק את תפילתו, הכניס את ראשו של אבי תחת טליתו ובירך אותו בברכת הכוהנים - ואבי יצא אל דרכו.

אבי לא סיפר למפקדיו כי הוא אמור להתחתן ב- 9.10.73, כי הוא לא העלה על דעתו לעזוב את חבריו באמצע הקרב.

יום לפני החתונה, ב- 8.10.73, מפקדו של אבי ניגש אליו כשבידו ההזמנה לחתונה (שנשלחה על ידי משפחתו של אבי למפקדו ללא ידיעתו). המפקד שאל את אבי בחצי חיוך ״אתה רוצה להתחתן״?

אבי הנהנן בראשו, ולא האמין שכשעה לאחר מכן הוא כבר יהיה בדרך לביתו.

החתונה שהייתה אמורה להתקיים ב-9.10.73 בערב בתל אביב עם עשרות בני משפחה וחברים, התקיימה בבית הכנסת הגדול בתל אביב בשעה 14:00 בצהרים בגלל העלטה שהוכרזה בעיר.

לחתונה הגיעו רק המשפחה המצומצמת ומיד בסיומה אבי חזר לגדוד ונשאר שם במשך חצי שנה.

מאז סיום המלחמה ועד מותו, בכל יום כיפור אבי היה מספר לנו את סיפור החתונה, ולנו הילדים, למרות שכבר ידענו כל פרט ופרט בסיפור, אף פעם לא היה נמאס לשמוע את סיפור החתונה שנערכה באמצע המלחמה.

שלמה כהן ז"ל

"מאז ומדי כל שנה..ביום הכיפורים, קצת לפני השעה 14:00 כשהכל שקט בחוץ..אבא חזר וסיפר שהמלחמה עוד רגע מתחילה"


אבא שלי..שלמה כהן ז"ל, היה שם במלחמת יום כיפור, איש הנדסה קרבית..
שותל מוקשים ומרשת את גבולות הארץ ברשת בטחון.

אני נולדתי ב26 ליולי 1969...אבא וחבריו לחיל ההנדסה, קיבלו את פרס בטחון ישראל ביולי 1969...

במלחמת יום הכיפורים, אבא הוצב במוצב החרמון. אמא ז"ל ו-3 אחיי, היינו בביתנו ברמת גן ואין עם אבא קשר. לא יודעים מה איתו. אמא חשבה שכבר איבדנו אותו ועוד רגע יגיעו להודיע.

אנחנו בעורף חזקים...כשנשמעה אזעקה רצנו לחדר המדרגות..
בכל יום אחד השכנים היה יוצא לקנות לכולם לחם..חלב. מוצרי צריכה בסיסיים.
עם רדת החשיכה כיבינו את האורות בבתים כדי שמטוסי האוייב לא יזהו מהאוויר את היישובים כדי שלא יופצצו. וכך כל ערב ולילה אנחנו בעלטה...

כשאבא חזר מהמלחמה הוא סיפר לנו את מה שהיה... הם במוצב החרמון..הוא וחבריו ליחידה אחרי פעילות מבצעית.

יום כיפור והם רוצים לנוח..השעה 14 בצהריים..רץ לקראתם הקצין וצועק לעברם...תברחו מכאן. תברחו. הסורים כבר כאן.

לפתע הגיחו מעליהם המיגים הסורים..אחד ועוד אחד ועוד אחד הפגזה אחר הפגזה.. הוא וחבריו הצליחו להימלט וכולם ניצלו. אבא לא סיפר איך הצליחו להימלט ואיך בסוף הגיע הביתה..

הוא רק סיפר שכמעט ונפל בשבי הסורי...

הרבה סודות נשארו איתו והלכו איתו לעולמים.

מאז ומדי כל שנה..ביום הכיפורים, קצת לפני השעה 14:00 כשהכל שקט בחוץ..אבא חזר וסיפר שהמלחמה עוד רגע מתחילה ואיך המיגים חתכו את השמיים מעליהם. אבל אנחנו ניצחנו. ניצחנו אותם.

כך..שנה אחר שנה..עד שהלך לעולמו במאי 2015 כשהוא בן 82.

אבא שלי, שלמה כהן ז"ל, גיבור ישראל וגיבור פרטי שלנו מבית. גאה לספר את סיפורו, להראות את תמונתו ואת פרס ישראל אשר קיבל.

מצדיעה לך אבא.

כתבה: ביתו- מיכל כהן.

שתפו אותנו בזיכרונות שלכם ממלחמת יום הכיפורים
במשך חודשים אספנו את הסיפורים שלכם מימי המלחמה. איגדנו אותם לעמוד הזיכרונות המיוחד הזה, שימשיך לפעול ולהתעדכן. אתם מוזמנים לצרף גם את הסיפור שלכם