אין בסיפורי דם ואש ותמרות עשן, עלילות גבורה ושלל קרבות. אבל יש בו גדוד. גדוד שמרחף מעל סיפורי ומעלי כצל תמיד, מלווה וילווה אותי עד יומי האחרון. גדוד מוכה ומובס.

גדוד כמעט בלי פצועים כי חלקם דיממו למוות באין יכולת לפנות, חלקם נרצחו.

במהלך ארבעת ימי הלחימה הראשונים איבד הגדוד 130 מלוחמיו. הרוגים, שבויים, נעדרים (שניים מהם עד היום) וירד מהסד"כ הקרבי הצה"לי. שבוייו הושפלו עד עפר, הוכו ועונו עינויי תופת. גדוד שחייליו עברו בשנים שלאחר מכן התמוטטויות עצבים, אשפוזים, מחלות שונות ומשונות והם נמוגים לאיטם לוחם אחר חברו. גדוד שחייליו נלחמו עד כלות תוך גילויי גבורה עילאית ביחס כוחות של אחד למאתיים. גדוד "שהוחבא" כי זהו גורלו של גדוד מובס וזאת חתיכת משקולת.

באוקטובר 72' השתחררתי משלוש שנים סדיר בסיירת גולני. מנפלאות המחשב הצה"לי הוצבתי במילואים לגדוד 68 חטיבה 16 - החטיבה הירושלמית. הכי רחוק שאפשר לדמיין מיחידתי בסדיר. המעטפה החומה הראשונה הגיעה באפריל 73'. שבוע מילואים לאבטחת ציר מצעד צה"ל ביום העצמאות - המצעד האחרון. הכרתי לראשונה באופן שטחי את חבריי למחלקה ולפלוגה. מחלקתי נפרסה לרגלי בימת הכבוד.

בעוד מידעים מודיעיניים על היערכות למלחמה במצרים וסוריה מתחילים לזרום לאיטם, ראיתי אותם את כולם. זחיחות, חזות נפוחים, חיוכים וטפיחות על שכם. 5 חודשים לאחר מכן ובתוך 4 יממות כבר לא היה גדוד. במחצית אוגוסט הגיעה מעטפה חומה שניה. תע"מ תעלה מ-23 לספטמבר עד 23 לאוקטובר היה כתוב בצו. לקראת מחצית ספטמבר הגיעה מעטפה חומה שלישית. קורס משקי מרגמות בבה"ד 3 החל מ-7 לאוקטובר היה כתוב בו. אז היו לי שני צווים ואי ודאות לאיזה מהם לציית.

יומיים של ניסיונות ליצור קשר טלפוני לא צלחו אז נסעתי לשנלר בסיס הגדוד בירושלים. הנחתי את הצווים על שולחנה של נורית קצינת הקישור. לאן שאלתי. תבחר אמרה, תעלה או קורס.

זאת עונת דיש הבוטנים ואני מעדיף להישאר בבית אמרתי. לא התרשמה. עברה על רשימות השיבוץ לתעלה ואמרה "יש לי מספיק מש"קים בתעלה. לך לקורס". אז הלכתי. לדוש בוטנים בינתיים.

ב-14:00 של כיפור החלו לשדר את סיסמאות הגיוס. גם סיסמת הגיוס שלי חזרה ונשמעה אבל לא מיהרתי. הרי הגדוד בתעלה. בכל מקרה ארזתי תד"ל והלכתי לישון. כל אותו הלילה עמלו אמותינו ואחיותינו במטבח הקיבוץ, טיגנו פיילות של שניצלים, פרסו הרים של כיכרות לחם טריים הישר ממאפיית הקיבוץ ובשלו סירי ענק של קפה. כל אוטובוס שהגיע לאיסוף, נוסעיו ירדו והתכבדו.

ב-02:30 אחר חצות דפקו בדלת. שלי הגיע. עליתי לחדר האוכל. הפרודוקטים הונחו על שורה ארוכה לרוחב חדר האוכל מאחוריהם ישבו אימהות ואחיות. הנחתי שניצל בין 2 פרוסות לחם והלכתי לאיטי לאורך שורת השולחנות. אימהות ואחיות ליוו אותי במבטיהם.

טייס ב-102 (עיט). הגיע לחצרים ביום שבת בשבע בבוקר, לאחר שמטוס שחלף בגובה נמוך העיר את שיכון נווה רום סמוך לזריחה, כדי לקרוא לטייסים להתייצב בטייסות כמה שעות לפני פרוץ המלחמה. בבוקר צוות כמוביל מבנה לתקיפת שדה תעופה בסוריה, אך התקיפה המקדימה בוטלה. באותו היום אחר הצהריים השתתף בקרבות הבלימה. הוביל רביעיה לתקיפה באזור התעלה.

מטוסו נפגע והוא הנחיתו בשלום בחצרים. למחרת הוביל זוג לתקיפת מערך הטילים המצרי בגזרה הדרומית של התעלה. מטוסו נפגע מטיל, הוא נטש אך לא שרד.

כמי ששירת אתו בטייסת אני זוכר את הרצינות שלו, מקצוענות טוטאלית, שבלטה גם בגלל שהיה במקביל נעים הליכות וחברותי. בן 31. מילואימניק עם נסיון מבצעי עשיר, ממלחמת ששת הימים וממלחמת ההתשה. עוד לפני כן היה במשך שנתיים חבר בצוות האווירובטי של חיל האוויר, תחום שאהב במיוחד. בחייו האזרחיים היה הקברניט הצעיר ביותר באלעל (בגיל 29). פסנתרן חובב שהשקיע הרבה בתחום, וזכור היטב מארועים חברתיים, מועדוני לילה ומסיבות של חיל האוויר בהם ניגן, ביחוד מוזיקה קלה וג׳ז.

היה נשוי לחברתו מגיל הנעורים ואב לשני ילדים. בילדותו חלם להיות ימאי, כמו אביו, אך החליף את התשוקה לים בתשוקה לשמיים.

היגעתי לזגוגית 48 ב08/10/73 החלפתי מחלקה שמפקדה נהרג באחת ההפגזות יחסית היה שקט בגיזרה במשך מספר ימים שמרנו על עצמינו וביצענו שמירות ומארבים כי בשטח הסתובבו חוליות מצריות ב15/10/73 בבוקר החלה עלינו הפגזה רצחנית בהפגזה הזאת אני נפצעתי קשה.

חילץ אותי רס"ן מיכה מיצפון לתאג"ד בלוזה ומשם במטוס לשערי צדק. לפני שנפצעתי דיברתי עם רס״ן עמירם דינוביץ שאמר לי שחילצו את סגן אורן טמיר חברי הטוב שנפצע קשה אך למרות שהגיע לבילינסון לא הצליח לשרוד ונפטר. אורן הסתער עם הזחלם שלו ועם מחלקתו על חיילי הקומנדו המצריים אך ניפטר מפצעיו יהי זיכרו ברוך

לא כך דמיינתי את טקס הענקת דרגות הקצונה שלי. מסלול ההכשרה של צוערי חיל הקשר והאלקטרוניקה שעימם נמניתי, אמור היה להסתיים אחרי השלמה חיילית מקצועית בנובמבר 1973, אלא שעם פרוץ המלחמה נשלחנו לכיוון תעלת סואץ או לעבר הגבול הסורי. רק כשבועיים לאחר מכן, בטרם שוך הקרבות אך כשהאיום על קיום המדינה כבר הוסר, קיבלנו הוראה לחזור לבה"ד בצריפין כדי להשלים את הקורס בעוד חמישה ימים מאולתרים של קשירת קצוות, הסקת מסקנות ואולי גם חשבון נפש. את טקס הסיום ביום האחרון למלחמה לא הנציח אף צלם רשמי של צה"ל, ואנחנו מעולם לא קיבלו "תמונת מחזור". כל מה שנותר לי הן תמונות מטושטשות שנעשו במצלמת הכיס שלי- שני צילומים חובבניים שהנציחו אותנו כמו שכנראה נראינו באותו מעמד אפרורי: סג"מים צעירים ורציניים שהתבגרו בטרם עת. בשחור־לבן. בדגש על השחור.

המצרים חוצים את התעלה , רוצחים וחוטפים מול עיני אבי . אבא שלי איתמר שמעון זל ,שירת כחיל סדיר ,חובש קרבי בהנדסה קרבית גדוד 601 . הוא היה בתעלה כשהמצרים חצו אותה והחלו לרצוח ולחטוף חילים מול עיניו . בנס ניצל והצליח לתת מענה רפואי לפצועים.

"היה זה ציור של בית עם גג אדום, פרח, וכתב יד של ילד בן שש: "חייל יקר, אל תמות. אימא מחכה לך'"

אני גרה בכפר הנוער בן שמן.

כשהמלחמה פרצה, בעלי גדעון, בוגר כדורי, היה מגוייס.

אני נשארתי עם יואב, בננו הבכור בן 6, ובתנו חגית בת 4. בביה"ס בו לימדתי, תרגלנו ירידה למקלטים. בכיתו א' הילדים כתבו מכתבים לחיילים, ואנחנו הנשים אפינו והכנו חבילות ללוחמים.

השכנים שלנו, אלדד ויובל שרוני היו חיילים. אלדד לחם על החרמון, יובל בקו בר לב. כשהסתיימה המלחמה, אלדד, גבוה, חסון ויפה, כל כך הגיע אלינו ושאל: איפה יואב?

יואב הגיח מהחדר עם הלגו, ואלדד הרים אותו גבוה. לא הבנו מה קרה. אלדד חייך ואמר: יואב הציל אותי.

הוא שלף מכיס החולצה מכתב מקומט עם כתם של דם. זה היה המכתב שיואב שלח. היה זה ציור של בית עם גג אדום, פרח, וכתב יד של ילד בן שש: "חייל יקר, אל תמות. אימא מחכה לך"

אלדד סיפר שרבים מחבריו נפלו לידו, והוא המשיך בלחימה במחשבה על הבית. "המכתב היה הקמע שלי. המילים של יואב חיזקו אותי."

מיובל לא שמעו. ההורים לא ידעו נפשם מדאגה. אימא רותי שעבדה איתי בביה"ס, התהלכה שפופה וחיפשה רמזים: "מי ראה? מי שמע? "

ביקרתי אותם וניסיתי לעזור ככל שאפשר. לאחר ימים רבים הגיעה הבשורה: "יובל בין השבויים".

כשהשבויים שבו הביתה, כל הכפר עמד סמוך לבית שרוני, עם שלטים: "ברוך השב הביתה." עלינו לביתם, ויובל סיפר על ימי השבי. על ההשפלות והמחשבה על הבית ועל הכפר.

שני הגיבורים, אלדד ויובל, בנו בתים ומשפחה. ניצחנו למרות הכל.

במלחמת יום הכיפורים הייתי בסדיר. ניגנתי כצ'לן ברביעיית צה"ל. ירדנו לסיני להופיע לפני החיילים.

באחת ההופעות במעוז קרוב לתעלה, היו מספר חיילים והתכוננו להתחיל ואז ראינו שאחד החיילים מחזיק שפופרת של מכשיר קשר. אמרנו לו שאנחנו נמתין עד שיסיים את השיחה ואז נתחיל בהופעה.

החייל השיב, שיש חייל שיושב בתצפית, והוא מחזיק את השפופרת כמיקרופון על מנת שהחייל בתצפית יוכל גם כן להאזין לקונצרט.

זה היה רגע מרגש ברמות מתוך הרבה סיטואציות שעברנו באותה מלחמה גם בסיני וגם ברמה.

הנגנים ברביעייה: אליהו שולמן ואיתמר שמעון - כינורות, יובל קמינקובסקי - ויולה, יורם אלפרין - צ'לו. הצלם - ישראל רינגל

"גילי קפץ לגרור אותו למחסה- נפגע ונפל"

את גילי הכרתי בקורס טיס. בהמשך עברנו ביחד לסיירת גולני.

רגע אחד שזכור לי במיוחד מגילי: מטוס המיג הסורי חג מעלינו, התיישר והנמיך אלינו. הוא טס ממש מולנו והטיל פצצות. חלק ירו אליו וחלק תפסו מחסה. פצועים והרוגים.

גילי ניער מעליו האבק והתייצב על הדרך עם דקר החבלנים שלו כדי להמשיך במשימה ולפתוח הציר למוצב 104 מהצד הסורי.

כזה היה גילי. ממוקד מטרה, נחוש ואמיץ לב.

כעבור ימים ספורים, עלתה יחידתינו, סיירת גולני לקרב לילי לכיבוש החרמון. המ"פ ויניק שהלך בראש הכח נפגע מאש סורית.

גילי קפץ לגרור אותו למחסה- נפגע ונפל. אומץ לב ומצפוניות - כזה היה גילי בחייו ובמותו.

מלחמה זה דבר מסריח. אתה יושב עם מישהו מעשן סיגריה ואחרי רבע שעה מודיעים לך שהוא נהרג.

כשנגמרה המלחמה עושים לכבודך מסיבה שחזרת אבל אתה מרגיש כאב פיזי של מצפון, ובוכה כל בלילה על החברים שנשארו מאחור.

התמונה של סבא מדליק לך סיגריה אחרי המלחמה מדליקה את כולם, אבל אתה נשבר שאתה רואה אותה.

פעם בשבוע תתעורר בבהלה בלילה ונצטרך להרגיע אותך ולהגיד הכל טוב.

כשכבר תאבד מעט את את הצלילות ונשאל אותך על מה אתה חושב בצפירה? אתה תגיד: מתגעגע לחבר'ה.

(נכתב ע"י עמית ליאון, בנו של בנימין)

"לפתע פה, בתוך סוריה באמצע הלילה, נמצא חברי הטוב ביותר"

השמים נפתחו, יום חמישי 11.10.73 שעת חצות.

הטנק שעליו ירינו לפני מספר דקות עדיין בער, יום ארוך וגדוש אירועים עבר עלי, רק הבוקר שנראה רחוק.

התמודדתי עם סירוב של צוות להילחם, הצטרפתי לגדוד חדש שלא הכרתי, אחר הצוהריים השתתפתי בהבקעה לתוך סוריה.

שרדתי מטחי RPG ופגיעה בטנק, ורק כמה דקות קודם לכן פגענו בטנק שעדיין בער. אל הטנק הגיעו שני חיילים: "אנחנו מהצנחנים, נשמור על הטנק ואתם תשנו".

למרות שכבר כמה לילות כמעט ולא עצמתי עין התקשיתי להירדם, שוחחנו וכדרכם של ישראלים החלפנו מידע.

מהיכן אתם? מקיבוץ א' ומקיבוץ ב', ומהיכן אתה, משפיים.

משפיים?! נמצא איתנו מישהו משפיים, דודי ברנצ'וק (היום נוקד).

נשמתי נעתקה, עד אותו רגע במשך 6 ימים עסקתי בהישרדות, מלבד משלוח הודעה אחת לאשתי לא התפניתי לחשוב על אשתי, על אבי על חברי, על אנשי הצוות שעזבתי ועל כל מה שקורה מסביב.

לפתע פה, בתוך סוריה באמצע הלילה, נמצא חברי הטוב ביותר.

גדלנו יחד, מבית התינוקות עבור לגן הילדים ובית הספר והבגרות - עבדנו יחד בכותנה, שכנים קרובים, ידידים בלב ובנפש.

חשתי "שהשמים נפתחים", תחושת אושר בל תתואר הציפה אותי. החיים ממשיכים !

"היכן הוא, תביאו אותו אלי", זעקתי.

"הוא עלה על טנק אחר", ענו.

אי אפשר היה לרדת מהטנק בכדי למצוא אותו, כל מי שהיה יורד היה מסתכן בירי.

שני לילות לאחר מכן, הגיעו אלי אותם שני צנחנים. היכן דודי? הלך לטנק אחר.

הערות והשלמות: דוד ברנצ'וק (נוקד) הוא החבר שאותו לקחתי בצהרי יום כיפור להדריך על קטפות הכותנה. לקח לנו למעלה מחודשיים עד שנפגשנו לראשונה מאז יום הכיפורים, הפלוגה ישבה בתוך חדר ב"מובלעת הסורית" לשיחה עם המח"ט אורי אור ("התגלגלתי" בהמשך לחטיבה 679 וגם על כך יש סיפור).

דרך החלון אני רואה חבורה של חיילים משפיים וביניהם דודי, התנצלתי בפני אורי ואמרתי לו שיש דברים חשובים יותר (אורי כמו אורי הבין) ויצאתי, שמחה אדירה.

כשנרגענו, התחלנו לברר ולהצליב פרטים. התברר לנו שמפקד הזחל"ם שאליו הורדתי את הצוות שנפגע ביום ההבקעה היה דודי.

שלושה לילות לאחר שאותם שני צנחנים הגיעו אלי בפעם השנייה, דודי הצליח להגיע אל הטנק שלי, לא הייתי עליו.

כמה שעות קודם לכן, בשעות אחר הצוהריים, נפגעתי ופוניתי אל בית החולים בצפת.

התמונה המצורפת: פורים בפעוטון – דודי משמאל ואני מימין.

"הוא שתק, יהיה בסדר הוא אמר....זאת הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את קולו."

הייתי בת 18 חיכיתי לשיחת הטלפון הקבועה עם חברי האהוב נטע.

הוא צלצל, שישי בערב שוחחנו בטלפון.

קיבלת את המכתב שלי שאל ?

כן בטח, ואני מתגייסת עוד חודשיים.

מתי אתה מגיע לחופש? מה קורה בבסיס? הוא שתק, יהיה בסדר הוא אמר....

זאת הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את קולו.

שבת בצהרים ה- 6.10.1973 פרצה המלחמה, גורלית קשה והאכזרית.

לא ידענו מה עלה בגורלו של נטע, מתמונות בעיתונים הינו בטוחים שהוא שבוי אבל רק אחרי 7 חודשים גופתו הובאה למנוחה בבית העלמין בקרית שאול.

את סיפור הקרב שמעתי מהחברים שלמה הירט וגיורא נאור. פלוגה י' מגדוד שריון 79 הייתה פלוגת חרמ"ש סדירה במלחמת יום הכיפורים בחזית סיני.

תפקידה היה תגבור מעוזי הקו "כתובה", "מילאנו ב' " ו"מפרקת". בדרכה תוך אש לתוך העיר קנטרה נתקלה הפלוגה במספר רב של מארבים מצריים. הלחימה הייתה קשה מול הכוחות ובהפתעה מוחלטת.

משימת הפלוגה לחבור למעוזים לא צלחה. נגמ"ש הסמל, נטע שפירא, נפגע אף הוא ושלושה מהלוחמים נהרגו.

"מבלי להודיע לאיש, חצינו את התעלה והצטלמנו על הגשר. אלו היו התמונות האחרונות של רמי."

רמי וקרב החווה הסינית

רקע: קרב החווה הסינית הוא כינוי לרצף של קרבות במלחמת יום הכיפורים שהתרחש בתעלת סואץ בין 15 באוקטובר ל- 18 באוקטובר 1973, במטרה להכין את "מבצע אבירי לב" לחציית התעלה וכיתור הצבא המצרי.

הגדוד שנלחם בחווה הסינית לכל אורך התקופה, עסק בהקמה ובהרחבת מסדרון הצליחה וב- 18 לחודש יצאנו עם החטיבה להתקפה צפונה כנגד המערך המצרי על מנת להרחיב את הפירצה שבין שתי הארמיות ולכיבוש החווה.

בקרב זה רמי נהרג.

רמי הלפרין ורינו צרור ירדו לסיני מטעם עיתון העולם הזה והצטרפו לפלוגה, רינו על נגמ"ש המ"פ ורמי על זה שלנו. הם ביקשו, והיה ברור להם שהם משתתפים בקרבות.

רמי שהיה סמב"ץ בגדוד, השתחרר זמן קצר לפני המלחמה והכיר אותי מהגדוד.

שנינו האמנו בשלום, שנינו חשבנו שהממשלה לא עושה די כדי להשיג שלום עם מצרים, וששלילת קיומו של העם הפלסטיני על ידי גולדה מאיר היא קביעה לא מוסרית. שנינו לא האמנו בהנהגה!

הייתי על גדות התעלה כשפרצה המלחמה ורמי ורינו בתל אביב.

רינו לקח את המחברת, רמי את המצלמה והם הגיעו. וכולנו בחווה הסינית.

רמי היה נפש אצילית, וכמונו קצת שובב ולא קונפורמיסט. אז כששמענו שהקימו את גשר הדוברות לחציית התעלה לא רחוק מאיתנו אמרנו שגם לנו בא לחצות.

מבלי להודיע לאיש, חצינו את התעלה למצרים והצטלמנו על הגשר. אלו היו התמונות האחרונות של רמי.

כשחזרנו לפלוגה והתקדמנו צפונה כדי להבטיח שהצבא המצרי לא יסגור את הפרצה ויכתר את כוחותינו, פגע כדור בליבו של רמי. חור קטן מקדימה. ניסיתי לסתום אותו עם האצבע. החור הגדול הוא מאחורה ואותו אי אפשר לסגור.

יריתי במכלית דלק שמאחוריה הסתתר חייל מצרי והדלקתי אותה, חשבתי שהוא זה שירה ברמי.

רמי איננו.

רינו בא ואסף את חפציו, ויצא לספר להוריו את הרע מכל.

איך מספרים להורים? פה צריך באמת אומץ לב! ושוב אומץ לב.

שלושים ושבע שנה אחרי, מגיחה לנו פתאום ענת, לרמי הייתה ילדה שעוד לא נולדה וספק אם הוא ידע. והסיפור יוצא לאור ומרגש חצי מדינה.

פוסט טראומה / מאת ירמי עמיר

את התמונה הזו לא אשכח לעולם: הקרב על חמוטל, שתי דקות אחרי, שתי גופות מכוסות בסדינים לבנים ספוגים בדם, שתי אלונקות ליד טנק המג"ד. שני קצינים, שהיו חשופים בצריח, חשופים עכשיו לחול ולרוח.

פנים שרופים, איברים שמוטים, כתמי דם טרי מתפשטים על הסדינים כמו כתמי דיו ונספגים בחול היבש של המדבר.

באוויר - ריח של בשר אדם חרוך.

אנחנו עומדים שקטים. מקשיבים לדמעות. מיישרים את הסרבלים. מחבקים את העוזים. מחכים לפקודה חדשה.

איך זה שברחנו ולא ניצחנו? היינו כחולמים.

המג"ד נואם. זקנו האפור זרוע בגרגירי חול.אנחנו נסתער שוב עד שננצח, הוא אומר - וקולו נשבר.

הגיבורים עייפים.

מי שלא פוחד, שיקום.

אנחנו תוקפים שוב - וחוטפים טילי סאגר ממרחק אפס. מגיעה פקודה לסגת ולנוע דרומה. אוספים את השברים, נפרדים מהמתים ומהפצועים, מפנים את גבנו לגבעה המקוללת, דוהרים אל תוך הלילה ומותירים שובל סמיך של עשן וחול.

מהטנק בוקעת נהמה של אריה פצוע, שכבודו נרמס.

הפוגה.

שלמה ארצי נותן לי בראש. אפילו כאן, באמצע המדבר, אי אפשר להימלט מחום יולי אוגוסט שלו. קיטש הולך טוב עם מוות וארצי נולד לרקוד עם זה ועם החתולים שמחשבים את קיצם לאחור.

אני מחשב את קיצי לאחור ואני לא חתול של אף אחד. החיים עוברים לפני כמו בסרט, כמו בקלישאה.

יורים עלינו ארטילריה. אנחנו חולפים במהירות על פני טנקים שרופים. שלנו.

חיילים מוטלים בחול, רובם כבר אינם איתנו, חלקם מדממים. משאירים מאחורינו פנים, שמות, ילדים של אבא ושל אימא, עוד מעט הם יהיו ילדים של אלוהים.

העיניים נעצמות, חניון, חצי פגישה, אני מתעדכן מי חי, מי כבר לא.

מי שרוצה להתקלח, לוקח צינור. שלושה שבועות לא התרחצנו. יש צינור מספיק לכולם.

חוזרים לשדה הקרב. יורים, פוגעים, הורגים, מתחמקים, יופי של מלחמה.

הנה החווה הסינית. למה סינית? האם אנחנו נלחמים לפי שיטת הפנג שוויי? אולי נחליף את הצבעים, נצבע את הטנק באדום, נחליף מיקומים, נזיז את הכיסא של התותחן שלא יהיה מתחת לפתח הצריח, כדי שהזרימה תהיה חיובית?

אין זמן. אני מת לחיות, ממשיכים לכיוון התעלה, עולים על הדוברות. הגענו לאפריקה.

הליקופטר ענק יורד עלינו, אנחנו יורים עליו, הוא מתרסק, כמו בסרטים, לתוך יער הדקלים, ענן של אש ועשן עולה השמיימה.

אפילו סטלונה לא היה יוצא חי בין ההריסות. הפסקת אש.

עדנה לב, בלונדינית על קומנדקר, באה לשיר לנו בין עצי הדקל. מזג אוויר קריר, נוף פסטוראלי. למה המלחמה הזו היא לא גן עדן כמו שהבטיחו לנו? הבטחתם יונה.

כאן מלחמת יום הכיפורים, עבור. מלחמה של מעשי גבורה מופלאים ופשלות ומחדלים. אחרי המלחמה הכל יחזור.

זיכרונות, קלישאות, הזיות, פנים ושמות, חברים מדממים, כולם גיבורים.

יצאתי מהמלחמה, אבל המלחמה לא יצאה ממני.

"באחת החבילות שקיבלתי, מצאתי ספר תהילים מילדה בת 12 מכפר חב"ד"

השעה 14:30, אני על מדים ממתין לצו 8. שריונר בן 32 ,לידי שני ילדיי ואשתי שבהריון.

צלצול בדלת עשוי לשנות את גורל כולנו.

החייל מוסר לי את הצו ואומר משפט שאני ואשתי זוכרים עד היום: "אין לך מה לדאוג, הוא יחזור הביתה בשלום".

חצי האי סיני מוכר לנו מששת הימים, אך כעת הוא נראה כשדה קרב ממלחמת העולם השנייה.

טנקים שרופים, גופות חיילים שלנו.

על יד טנק שלנו, שרוף, עומד סגן צעיר, קרוע בגדים ובוכה. כל הצוות שלו נהרג בטנק והוא היחיד ששרד כי עמד חשוף בצריח. אנו מחבקים ובוכים יחד איתו.

חסרי אונים מול מציאות קשה.

ממשיכים לנוע לעבר התעלה. הצנחנים כבר בגדה השניה מספר ימים ובמבצע מלא גבורה. בזכות האלוף טל ז"ל אשר תיכנן את הגשר הצף יכולנו לעבור עם הטנקים, ובכך להעביר את הקרבות לתוך מצרים.

בהמשך נולד המשפט: "חיילים מהמזרח התיכון, לובשים דובונים אמריקאים, מעשנים סיגריות אירופה ונלחמים באפריקה".

לאחר חתימת ההסכם להפסקת אש, הגדוד שלנו נסוג לעבר מעבר המיטלה ונשארנו במילואים במשך כמה חודשים.

בתקופה הזאת קיבלנו חבילות מהעורף. באחת החבילות שקיבלתי, מצאתי ספר תהילים מילדה בת 12 מכפר חב"ד. את הספר היא קיבלה כמתנה ממורתה לבת המצווה ובחרה לתת אותו לי.

גם כאדם חילוני זה ריגש אותי, הוא ליווה אותי בכל מילואים שיצאתי אליהם והספר מלווה אותי עד היום.

לפני כעשר שנים החלטתי שאני חייב למצוא את אותה ילדה, ששלחה לי את הספר.

פניתי לכפר חב"ד, מנהלת בית ספר הנוכחית איתרה את אותה ילדה ואירגנה מפגש מרגש יחד איתה ועם כל הבנות בבית הספר.

אותה ילדה כבר סבתא לשבט גדול, וגם אני כבר סבא לשמונה נכדים. אנו ממשיכים לשמור על קשר טלפוני ומאחלים אחד לשניה חג שמח ושבת שלום.

מלחמת יום כיפור ישבנו בבית שבת,אני אמא אחי אבי וחברה שלו יהודית אבי בן 21 קיבל צו 8 ברדיו נשמעו ססימאות לקריאת החיילים להגיע לבסיס.

אבי התבקש לגייס גם את המכונית שלו פולסווגן וביחד יצאו לקרב..

יום לפני הגיוס החברה שלו ישבה ליפרום סוודר ישן שלה ועשתה לו מזה כובע גרב כל הלילה עמלה כך שיהיה לו חם.

בבוקר מוקדם יצאו לסיני שהמכונית מקושטות בבוץ צבעי הסוואה.

שבוע ימים הוא נלחם בסיני עם גולני

דרך טל שדה החברה הצליחה ליצור איתו קשר וכך ידענו שהוא בסדר.

אבי חזר מהקרב לא כמו שהלך אך העיקר שחזר.

וגם הציל ארנב לבן מתנה.

לפני חודשיים פתחנו את תיבת המכתבים שיפה שמרה ומצאנו בה את כל המכתבים ששלחנו האחת לשני, וביניהם אוצר - התמונה המצורפת ומכתב שזה הטקסט שלו:

היי יפתי, היום התעוררתי קצת פסימיסט אף על פי שאתמול התקלחתי וצלצלתי הביתה היות ומה שחיכה לי לאחר מכן, שלא נדע. החיים בימים אלו ממש טרופים, יום רודף יום, אני חיי במערבולת הזמן הסופי….. אתמול היינו בקיבוץ גונן והרבצנו מקלחת ראשונה לאחר 9 ימים והיה חלומי. התרחצתי באחד הבתים והילד שלהם, שמו ''אורי'' נתן לי במתנה ציור. אורי בכיתה א'. היה מאוד מרגש לראות אנשים וילדים… הייתי מאוד מעוניין ליצור קשר עם המשפחה היקרה - להודות לה על שאירחה אותי למקלחת. ובמיוחד לאורי, הילד שצייר את הציור.

בתיבה היה מכתב נוסף (מצורף) מאוד נוגע ללב שנשלח לחיילים במלחמה ואני זכיתי לקבלו. לצערי מכיוון שאבד זיכרוני, לא חזרתי אל הכותב, ניצן סורפין ממושב רם-און ד.נ. מגידו. לא מזמן, לאחר חיפושים ובעזרת אחיו, הגענו לחסיד ניצן, שגר היום בארה"ב. הודתי לו בהתנצלות על האיחור ביצירת הקשר איתו. הוא התרגש מאוד, כמונו. ניצן חזר בתשובה ובעל עסק לאלקטרוניקה בניו-יורק.

"50 שנה אחרי הוא עדין חסר לי מאוד"

התגייסתי ב1971 לחיל השריון, פגשתי את שוע בפעם הראשונה בקורס מקצועות מגמת תותחנות, הקורס היה כשלשה חודשים ובסיומו ירדנו לצמ״פ בחטיבה 14 גדוד 184 ברפידים.

הנסיעה באוטובוס ארכה כמה שעות ישבנו אחד לי השני ובסיום הנסיעה היינו כבר ממש חברים טובים, תקופת הצמ״פ , הקו בתעוז ״חוצפה״ וקורס מטקים עברה עלינו בחברות נהדרת.

הכרנו את המשפחות ובילינו הרבה ביחד, אחרי קורס מט"קים נפרדו דרכנו, אני חזרתי לחטיבה 14 ושוע עבר לחטיבה 401.

המשכנו לשמור על קשר ככול שיכולנו, ערב המלחמה שוע היה ברפידים ואני בקו התעלה, בתעוז ״הברגה״ שבגזרה המרכזית (מול איסמעליה)

יום שישי בערב (5/10/73) קורא לי הקשר לטלפון, זה היה שוע שהתקשר מרפידים, דיברנו על הכוננות ומה יכול להיות. צחקנו הרבה, וקבענו שלא חשוב מה שיהיה נפגש לבירה שהכול יגמר, זו הייתה השיחה האחרונה שלי עם שוע.

הוא נפל למחרת בערב קרוב לגזרה שלנו, רק כעבור 30 שנה הצלחתי לגייס את האומץ ולעלות לקברו בקרית שאול.

היום 50 שנה אחרי הוא עדין חסר לי מאוד

(התמונה מסוף קמ״ט, שוע מימין)

"אבא נסע למלחמה עם שיער שחור - וחזר עם שיער לבן"

יום כיפור 1973 - סיפור על שיער שיבה.

ערב כיפור, חצות, אחותי חוזרת הביתה ומספרת שכביש אלוף שדה מלא בחיילים ומשאיות. אבא שלי כעס עליה שהיא מספרת לנו צ'זבטים.

8:00 בבוקר, טלפון - אבא שלי עונה. טעות.

מעצבים מוציא את התקע והשקע (רק בני גילי זוכרים שעוד היה דבר כזה) 10:00, דפיקה בדלת. השכנה וחברה שלי אביבה בש בדלת. "מחפשים את אבא שלך אצלנו בטלפון". אחותה דבורה דבורי שושני הייתה פקידת מבצעים בבח"א 27 (נתב"ג).

אבא שלי הולך. חוזר אחרי 3 דקות ואומר "קראו לי למילואים". אחותי ואני הכנו לו שלט נהג מתנדב. ב- 11:00 חוזר הביתה. מודיע לנו שיש מלחמה ומבקש לעזור לו להכין תיק.

אמא שלי מכינה לו שני סנדוויצים מחלה עם מיונז חרדל ונקניק. התמונה עדיין צרובה לי בראש.

והכי חשוב, אומרת לו לחכות שהיא תגהץ לו את המדים (אם מישהו שאל מאיפה השריטה שלי לגיהוץ - זו התשובה). הוא נוסע. ב- 14:00 אזעקה.

19:00 - נוסעים לבח"א 27 להביא לו גזיה עם מיכל גז. זהו . לא שומעים ממנו יותר חודש ומשהו.

אבא היה בנ.מ ונסע לצפון לחרמונית, שם הם נותקו. אבא נסע למלחמה עם שיער שחור - וחזר עם שיער לבן.

פעם, מזמן, לפני המון שנים דיברנו על זה. לא אשכח את מה שאמר לי: "כשראיתי את הטנקים נוסעים צפונה על שרשראות ולא על מובילי טנקים - הבנתי שהלכה לנו המדינה" . מרוב לחץ שערו הלבין.

מלחמת יום כיפור הייתה ניצחון גדול של צה"ל לא פחות מששת הימים, אבל הטראומה שהותירה בעם הביאה אותנו להבין שיהירות היא לא מתכון טוב.

"מאז ועד היום, בעומדי דום בצפירה, חוזרת אלי תמונת הלוחם שלא הכרתי מעולם ומת בזרועותיי."

תקופת מלחמת יום הכיפורים הייתה שירות המילואים השני בחיי.

הייתי בן 23, שנתיים קודם לכן השתחררתי משרות בחטיבת גולני בה שרתתי כחובש קרבי.

בבוקר יום הכיפורים 1973 חשנו כולנו שמשהו קורה. התחלנו להרים טלפונים והסתבר שהחל גיוס מילואים.

אבי, שהיה קצין בכיר במערך הלוחם גויס כבר בשעות הבוקר, ונפגעתי שהוא הקשיש כבר מגויס ואני הלוחם הטרי מגולני עדיין מחכה בבית...

רק בשעות אחה"צ המאוחרות גויסנו וירדנו למחנה שדה תימן בבאר שבע , לא היו מובילי טנקים אלא עלינו ישירות על הטנקים והזחל"מים, נסענו על השרשראות לכוון תעלת סואץ כשכולם מנופפים לנו בידיים והבנתי את תחושתו של הגנרל פאטון...

לכולנו הייתה תחושת אופוריה שמקורה במלחמת ששת הימים שאירעה שנים ספורות קודם לכן.

תוך כדי נסיעה התוודעתי לחברים שכמעט ולא הכרתי, לא תיארנו לעצמנו שתוך ימים ספורים נהיה חברים לדם, נראה בעיניים שכול ואסון וכולנו ניאחז בעוצמה רבה איש ברעהו, מנסים להיאחז בחיים.

הגענו ישר לתופת, נזרקנו ישר ללחימה כשאנחנו מוזזים מצד לצד, מרגישים כברווזים במטווח.

פקודות סותרות הזיזו אותנו במדבר, הפגזים נפלו סביבנו, הטנקים סביבנו נפגעו בהמוניהם מטילי הסאגר המצריים ולאחר ימים ספורים מצאנו עצמנו ככוח רפואי יחידי על גדות התעלה, כשהאוגדה כולה החלה במבצע הצליחה.

כמות הנפגעים שזרמו אלינו הייתה בלתי נתפסת.

לא הייתה אפשרות לפנות את הפצועים וההרוגים וכשנגמרו האלונקות פשוט השכבנו על החול את ההרוגים בטור אחד, הפצועים בטור שני כשאורך שני הטורים עולה מרגע לרגע בעשרות מטרים.

כל הציוד הרפואי שהיה ברשותנו נגמר עד אחרון העירויים והתחבושות.

אחרי שבוע לחימה, הגענו למחנה טסה למקלחת ראשונה .... הבגדים היו נוקשים, ספוגים בדם רב, האווירה קשה, ראינו חברים רבים בדקות האחרונות שלהם.

חוויה אחת מכוננת וחזקה מלווה אותי מאז. כל יום זיכרון, אני עומד ומתייחד עם זכרו של איש שלא הכרתי מעולם.

בימי הלחימה הראשונים הגיע עם מבול הפצועים חייל באלונקה. קבלתי אותו בסוכת התאג"ד, הוא היה צלול אך חלש מאד ולכן הוצאתי מכיס חולצתו דסקית וניירת שונה, על מנת לרשום את שמו.

בין הניירות היה מכתב בכתב יד ילדותי ומעוגל הכותב לאבא הגיבור שלי, שאני מקווה שאתה בסדר ותחזור אלי בשלום... הלוחם הפצוע חייך אלי בשארית כוחותיו ושאל: "חובש, אני אחיה?" אמרתי לו "בוודאי שכן", הכנסתי את העירוי ולפתע השתנק והקיא דם רב.

הרופא שלידי בדק ואמר לי "זהו, הבחור הלך". אני זוכר את התחושה הנוראית, את המעצור הקטן ברוטינה הנוראית של מצעד הפצועים ואת המחשבה על כך שהילד הקטן, המחכה כל כך לאביו כבר לא יראה אותו לעולם.

הוא לא יודע על כך, אבל אני יודע.

מאז ועד היום, בעומדי דום בצפירה, חוזרת אלי תמונת הלוחם שלא הכרתי מעולם ומת בזרועותיי.

"יצאתי למלחמה והשארתי בבית תינוקת קטנה בת שבועיים. כאשר חזרתי פגשתי כבר ילדה גדולה."

זיכרונות ממלחמת יום הכיפור. אוקטובר 1973. באותה תקופה הייתי מהנדס צעיר, עבדתי בתעשייה האווירית בחטיבת הנדסה.

הייתי עולה חדש שהגיע מפולין, בקושי ידעתי עברית. גוייסתי לצה"ל ועשיתי קורס בסיסי של חיילים שכולם היו עולים חדשים. בהמשך, עשיתי קורס כוונים בחיל התותחנים.

גוייסתי לגדוד תותחנים 130 מ"מ. אלו היו תותחים רוסיים, שסוריה ומצרים קיבלו מרוסיה וצה"ל לקח אותם שלל במלחמת ששת הימים. צה"ל אסף את התותחים יחד עם התחמושת. באותם ימים לא היו בצה"ל תותחים עם טווח ודיוק בסדר גודל כזה. כיוון שהמשימות היו מיוחדות הוקמו למטרה זו שני גדודים מטכ"ליים.

שבועיים לפני המלחמה נולדה ביתי הבכורה, תמר.

גרנו אז בפתח תקווה. ב-6 באוקטובר יצאנו, אשתי יפה עם עגלת התינוקת לטיול ראשון.

מכיוון שזה היה יום כיפור יצאנו ברגל לכיוון כפר מעש, ביתם של הורי אשתי.

כבר בדרך, הרגשתי תכונה מוזרה. אנשים ברחובות פתח תקווה הסתובבו בעצבנות באופן מוזר. ברגע שראיתי מכונית סוסיתא הנוסעת במהירות, הבנתי שמשהו כאן קורה.

הגענו לכפר מעש. לקחתי מחמי רדיו טרנזיסטור. רציתי להבין מה קורה. בשעה 14:00 הופסקה הדממה ושמעתי חדשות. מיד החלו להישמע סיסמאות לגיוס היחידות.

חזרתי לביתי בפתח תקווה, חיכיתי לצו 8. עד הערב עדיין לא קבלתי צו גיוס. הסיסמה שלי עדיין לא הושמעה ברדיו. רק למחרת בבקר הגיע אלי צו 8 ונסעתי לבסיס להתחייל.

לאחר תהליך החיול, יצאנו צפונה. לילה ראשון בילינו בתעלה על יד הכביש הראשי ליד נהריה. לקראת צהריים, הגדוד יצא בשיירה לצפון דרך בסיס פילון. הגדוד קיבל את המשימה הצבאית והצטרפנו לקרבות ברמת הגולן.

הגדוד התפרס לאורך הכביש העולה לרמת הגולן. ירינו עשרות או אולי מאות פגזים.

הגדוד התקדם לכיוון המטרות, נתן סיוע לשיריון. התפרסנו בשדות רמת הגולן. בשלב מסוים נשארנו עם פגז אחד! נגמרו הפגזים הרוסיים. הגדוד היה חסר כל תועלת מבצעית.

עבר יום ועוד יום, צה"ל התקדם בעומק רמת הגולן. לסוללה הגיע מג"ד, בשיחה עם אנשי הסוללה שאל : "מי יודע רוסית?" הרמתי יד.

בלילה הגיע המג"ד ולקח אותי איתו לג'יפ שלו. יעד הנסיעה לא היה ברור לי. אחר-כך הבנתי. נכנסנו לתוך השטח בין קווי החזית של הצבאות. הגענו לעמדות, שהיו עד לא מזמן עמדות סוריות של הצבא הסורי שנסוג והשאיר מערך שלם של תותחים עם ארגזי תחמושת 130 מ"מ.

ראיתי עמדות תותחים סוריים שספגו פגיעות של פצצות חיל האוויר הישראלי. הכול מסביב היה שרוף ומכוסה בפיח שחור.

התחלנו ביחד לחפש ארגזי תחמושת.

חיפשתי בארגזי התחמושת מסמכים וכתוביות ברוסית. רצתי בין עמדות התותחים הסוריים ווידאתי שאכן זוהי התחמושת לתותחי 130 מ"מ שלנו.

עייף, באפיסת כוחות, חזרתי לצוות הסוללה. יחד עם כל חיילי הסוללה, חזרתי אל העמדות הסוריות ובידיים הוצאנו עשרות או אולי מאות ארגזי תחמושת, שהיו כבדים מאד. ארגזי התחמושת הובאו אל העמדות שלנו.

במהלך יום הקרבות, כאשר יחידות שריון ביקשו סיוע, ירינו פגזים סוריים (שהיו בעצם רוסיים) בחזרה אל עמדות הצבא הסורי.

התסריט הזה, של הוצאת פגזים מעמדות הסוריות והבאתם לעמדותינו חזר בכל לילה ולילה. באחד הלילות אני נשארתי, במקומי יצא חייל אחר שלא ידע רוסית. שוב עשרות חיילים התחילו בחסות החשיכה לאסוף ארגזי תחמושת.

באתו לילה שוב קבלנו קריאה למתן סיוע לכוחותינו, בכל תותח היו ארגזי תחמושת שזה עתה הובאה. מתחילים לפרוק את הארגזים ומכינים פגזים לירי. ואז חשכו עיני. אלה היו פגזי תאורה!

התחלתי לרוץ בין העמדות כדי לעצור את הירי והודעתי גם ליחידת הפיקוד. אפשר לתאר מה היה קורה לו הגדוד היה פותח במתח ירי עם פגזי תאורה.

ב-22 לאוקטובר הוכרזה הפסקת האש הראשונה. הסוללה קבלה פקודה להתארגן למעבר דרומה, למצרים. הסוללה התקפלה והגיעה לשדה התעופה במחניים. עלינו למטוס הרקולס שחיכה לנו. התותחים נשארו מאחור בשטח. אנחנו טסנו למצרים, לשדה תעופה בפעיד מעבר לתעלת סואץ.

למזלי, מזג האוויר במצרים לא אפשר נחיתה ולכן ההרקולס נחת בנתב"ג. לאחר הנחיתה, הודעתי לאשתי שתגיע לכאן ופגשתי אותה לראשונה מאז תחילת המלחמה.

המצרים נסוגו והשאירו מערך תותחים נגד טנקים שכלל מאות ארגזי תחמושת. לאחר התארגנות קצרה, שוב התחלתי לזהות ארגזי תחמושת. תחמושת, שחזרה הפעם בכיוון הפוך - למצרים.

ב- 24 לאוקטובר הוכרזה הפסקת אש. הייתי מגויס עד מאי 1974.

יצאתי למלחמה והשארתי בבית תינוקת קטנה בת שבועיים. כאשר חזרתי פגשתי כבר ילדה גדולה.

תיראה אבא, עשו סידרה על המלחמה שלך. לא רק אצלנו זה לא מצליח להיסגר הסיפור הזה. רק אצלך זה ניגמר, זה היה כבד מדי בשביל לסחוב את זה חיים שלמים... 47 שנים ואין על זה חוק התיישנות. בכל פגישה עם אמא היא עדיין שם, חוזרת לאותה נקודה, חופרת, מנסה להבין, לפרש, לנתח למצוא היגיון... ברגע הזה שבו שחררת הכל.... שבו חייכת אליה חיוך אחרון מעבר למעקה המרפסת ועזבת... ערב סתיו שקט ורגוע, בניגוד לערבים ולימים הסוערים שאפיינו את הימים האחרונים מאז שחזרת הביתה כשנגמרה המלחמה ילדה בת 7 ותינוקת בת חודש וחצי ישנות שנת ישרים בחדר הסמוך ואתה, חייכת לאמא מהצד הלא נכון של המרפסת, ועזבת... הלם קרב זה לא משהו שדיברו עליו אז נפש באותם ימים הייתה לוקסוס של משוגעים.

"בהיותי פצוע ושותת דם, רצתי לטנק הבוער ונטלתי את התפילין שלי מתא הזווד."


ביום הכיפורים 1973 למדתי בישיבת ההסדר "ישיבת הכותל" בירושלים.

התפללתי בישיבה עם חבריי.

אף אחד מהמתפללים לא העלה על דעתו כי המילים "מי יחיה ומי ימות" יקבלו משמעות מעשית כעבור מספר שעות.

השתייכתי לגדוד 104 בחטיבת שריון 164, והייתי טען קשר בטנק צנטוריון.

בתחנת האיסוף בירושלים עליתי לאוטובוס, שייקח אותנו ליחידה. בדרך הרהרתי האם אשוב מהמלחמה? האם אראה שוב את משפחתי?

ההרהורים נקטעו בהגיענו לבסיס, הצטיידנו והתחלנו לחמש ולזווד את הטנקים.

תפסתי את מקומי בצריח בעמדת הטען-קשר, בדקתי את הכלים והתחמושת, והכנתי אותם לקרב.

ביומה השני של המלחמה, התחלנו לנוע לעבר תעלת סואץ.

בקו החזית התנהלו קרבות הבלימה. החטיבה שלי הצטרפה לקרבות השריון, שהתנהלו במרחק עשרה ק"מ מתעלת סואץ.

ב- 8 לאוקטובר השתתפנו בקרבות השריון הקשים שהתנהלו באזור, ובשעות הערב החלה התקפת הנגד שנמשכו עד אחרי חצות הלילה. בקרבות אלו היו לנו נפגעים רבים , ומספר חברים נהרגו.

למחרת היום, עם אור ראשון, התחלנו להתארגן ליום לחימה נוסף והוקצבו לכל איש צוות דקות ספורות לתפילה, לפי התור.

בהגיע תורי להתפלל, הופיעו מטוסי אויב אשר בישרו על פתיחת יום הלחימה הבא, ששינה את חיי.

בקרבות בשעות הצהרים נפצעתי קשה וחיי ניצלו בנס.

לאחר שעות לחימה רבות וקשות, השמדנו את רובו של המערך המצרי שהיה באזור.

העפלנו לגבעה ממנה ראינו מאות חיילים מצריים וטנקים, והתחלנו לנוע לעבר האויב במטרה ליצור מגע.

הטנקים שעטו קדימה, כאשר אנו עומדים חשופים בצריח. כעבור דקות ספורות נחתה עלינו הפגזה קשה והתבר כי עלינו על מארב טילי סאגר.

הטנק שלי ספג פגיעה ישירה של טיל סאגר בצריח הטנק, נפצעתי קשה. רסיסי הטיל התפזרו בטנק ופגעו בחלק גופי העליון. דם רב ניגר מפניי, יד שמאל נפגעה קשה, עין שמאל גם היא נפגעה וחשתי שאינני רואה.

תוך שניות הרגשתי כי כוחי אוזל והולך, עזרא בשארי נהג הטנק קפץ החוצה ועלה לצריח ובגבורה תוך סיכון עצמי חילץ אותי - ובכך הוא הציל את חיי.

בהיותי פצוע ושותת דם, רצתי לטנק הבוער ונטלתי את התפילין שלי מתא הזווד.

הועלתי על ידי חברי על טנק סמוך שנע לעבר הכביש ומשם נלקחתי במסוק לבית חולים שדה ברפידים לניתוח חירום.

בהמשך כאשר אני מחוסר הכרה הוטסתי לבית החולים "תל השומר", שם אושפזתי במשך חודשים ארוכים, עברתי סדרת ניתוחים ארוכה, טיפולים רבים ושיקום רפואי.

רינה רעייתי תמכה בי במסירות ואהבה רבה , ועל כך אני חב לה תודה ענקית.

מראות וקולות המלחמה אינם מתעממים כעבור חמישים שנה.

קרבות שריון בשריון, מתחלפים בקרבות השיקום ובשאיפה לחיות באופן משמעותי ולהוקיר תודה לקב"ה, בכל יום, על שזכיתי להתהלך בארצות החיים.