הייתי בת 5 רגע לפני יום הולדת. בגן יעל כבר הדביקו מסקינטייפ על החלונות ולא היתה לי חגיגה.

אמא אמרה מלחמה.

אבא אלוף פאראולימפי קיבל גם מכתב. מגייסים אותו עם רכב להסיע חיילים ומפקדים. גם נכים גוייסו.

בערב לפני אבא נתן לי צבע גואש כחול ומכחולים וביקש שנצבע את הפנסים של האוטו כי יש האפלה ואסור להדליק אור.

אמא מילאה אמבטיה שלמה שיהיו מים והשכיבה אותי לישון בבגדים . אני זוכרת שלבשתי סרפן כחול טורקיז מגרד ונעליים ופחדתי מאוד מכל רעש של מטוס.

שבת, 2 בצהריים, שמענו סירנות בחלון. חיפשתי אמבולנס ואני זוכרת שאבא צעק לשכן - התחיל???

כולם צעקו לרדת למקלט.

אמא אמרה מיד קחי את אחותך הקטנה, בת בקושי 3, ורדו למקלט ורצה לקומה רביעית לעזור לשרי השכנה שבדיוק ילדה תאומות לרדת למטה...

כל השכנים עמדו ליד המקלט ולא מצאו את המפתחות. היו צעקות, ילדים בכו. לא בכיתי. רק חיכיתי בצד שיפתחו . אבל דפק לי הלב.

למחרת אבא נסע עם הפג'ו הגדולה. לא ראינו אותו המון זמן, הוא הסיע קצינים.

כילדה בת 5 אני זוכרת את תכניות הטלוויזיה, את הגיוס, המשפטים ברדיו - "כובע אדום", "עיפרון כחול"... ככה גייסו פלוגות וכולנו רצינו להיות משה דיין...

בגן וציירנו לחיילים ציורים.

כל ההזמנות ליום הולדתי נותרו ארוזות.

אמא אפילו הסכימה שנארח אפרוחים מפינת החי בבית. רק בת 5 את המתח זוכרת, את השכנים את הריח במקלט הטחוב. ישנו שם לילה אחד.

אני כותבת כי אף פעם לא הזכירו את הנכים שגוייסו בעלי הרכבים להסיע לעזור ולתרום. הם לא יכלו להלחם.

את הגואש הכחול ... בערב עם המכחול ... ילדים חווים מלחמה.