אז לא הייתי חיילת אלא גננת צעירה בראשית דרכה אמא לילדה קטנטנה בעיר אשדוד באזור ו'. גן הטרוגני קיבוץ -גלויות, היה ילד בגן שהגיע מאירן שמו היה רבין ע"ש הרמטכ"ל הגיבור ממלחמת ששת הימים.

בעלי ז"ל אריה הופמן שירת בבסיס ח"א בחצור הגיע הביתה במפתיע לחצי שעה לאחר תקופה ארוכה וממושכת שלא פגשנו אותו..כשבבית נערכנו לצום הודיע לנו בעלי ז"ל "מחר פורצת מלחמה"!

הייתי אם צעירה וגננת בראשית דרכה אחראית על 40 ילדים בני שש שאלתי מה עושים? המשפט שאמר: "יש להמשיך בשגרה לא לאבד תקווה" משפט זה מלווה אותי ומשפחתי עד עצם היום הזה. עם ישראל מאוחד חזק והתגבר בע"ה על כל מכשול.

הזיכרונות מהמלחמה החויות אותם חוינו לעיתים היו קשים מנשוא אך ההווי בגן הילדים התנהל כמתאים לילדים הרכים.

לחששות שלהם והדאגה שלליותה את אמהות הגן היוה עוגן ורשת בטחון...גם להורים ולשכנים הרבים שגרו בבנינים שעטפו את הגן. שכנה אחת אם אומללה ומודאגת זכורה לי במיוחד שהגיע מדי יום לגן עם צילומים של שבויים על מנת שאתן אישור כל פעם לדמות אחרת שזהו בנה הנעדר בעת ההיא כמובן שתמיד הסכמתי עמה... עד היום איני יודעת מה באמת עלה בגורלו?

למי שהייתה בעת ההיא בת 23 החויה חקוקה על לוח ליבי ובעקר האמירה של בעלי ז"ל אריה הופמן, קצין וג'נטלמן ששרת בח"א. הכי חשוב בעת משבר לא להרים ידים יש לישמור על השגרה והתקווה.