ב-17 באוקטובר 1973 איבדתי את מאור עיני ומאז אינני רואה דבר.

ב 15/10 חצינו את תעלת סואץ, כאשר בראש הכוח המפקד דן זיו. ולאחר החצייה נתבקשתי לשמש נהג זחל"ם בחטיבה. הייתי כבר נהג בקיבוץ וככל הנראה זו הסיבה שקיבלתי את המינוי. באותה העת הייתי כבר אב לשתי בנות קטנות שנשארו בבית, בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד.

החטיבה יצאה בשיירת נגמ״שים לשדה התעופה רפיד. במהלך הדרך נקלענו למארב של המצרים. הנגמ״ש שלי ספג טיל ארפיג׳י ואני עצמי חטפתי רסיסים בעיניים ופגיעה ביד שמאל. הרגשתי צריבה בחזה מחומצה, אך למעט הצריבה לא הרגשתי כאבים חזקים. ייתכן, שהסיבה לכך היא רמות האדרנלין הגבוהות. לאחר הפגיעה השתרר שקט ושמעתי בנגמ״ש קרוב, שלא היה הנגמ״ש שלי, את מכשיר הקשר שהמשיך לעבוד.

יצאתי מהנגמ״ש אך תוך שניות חטפתי כדור בשריר הירך. ירדתי לעמידה על ארבע והתקדמתי לעבר הנגמ״ש ממנו בקעו קולות מכשיר הקשר. אני זוכר שהייתי מאוד צמא, אבל ידעתי שאני חייב להגיע למכשיר הקשר. כל אותו הזמן המשיכו המצרים לירות על הנגמ״ש. בחלק מהזמן נשכבתי ושקעתי אל תוך ערפול. תחושת הזמן השתבשה לחלוטין ולא ידעתי כמה זמן עבר. רק בדיעבד הסתבר לי שלאחר כשעה מרגע הפגיעה, הגיעו המחלצים שלי - כוח בראשותו של עוזי לנדאו. חייל אחד מכל צד תמך בי וכך דידנו אל עבר התאג״ד.

הפגיעה שלי לא הייתה קשה. לא איבדתי דם רב ולא הייתי לרגע אחד בסכנת חיים. רק כאשר הייתי מאושפז בתל השומר והתבשרתי כי אבדתי את שתי עיני ולעולם לא אוכל לראות, הבנתי את המשמעות האמיתית של האירוע. החל מרגע השחרור מבית החולים החלה המלחמה האישית שלי להישאר עצמאי, למצוא את הדברים שיגרמו לי לחוש סיפוק ולהמשיך לתפקד כבעל וכאבא.

אני איש של שלום ומאז ומעולם הצבעתי למפלגות השמאל. אין בי שום יצר נקמה ויותר מהכול אני מבין את הנזק הנורא שמלחמה, כל מלחמה גורמת. במהלך כל חיי לא נתתי לפציעה להכתיב את חיי. השתתפתי באולמפיאדות וזכיתי במדליות. הבאתי לעולם חמישה ילדים מוצלחים. ביתי היום משמשת רופאה בתל השומר, היכן שהייתי מאושפז. גם בגיל 78 אני עדיין מקפיד על שגרת ספורט ולמידה. אבל יותר מכל העשייה והאופטימיות, אני חושב שאשתי, שוש היא הזכייה האמיתית בחיי.