הקרב בעיר סואץ - מנקודת מבטו של כח שלמה

בן גוריון קבע: "תדע כל אם עבריה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המפקדים הראויים לכך ...".

האמנם אימהותיהם של לוחמי כח חיסדאי, כולל אימו של מפקד הכח, יכולות לאמץ ציטוט זה? צר לי להטיל ספק גדול בכך.

מנקודת מבט היסטורית, ההחלטה של מפקדת פיקוד דרום ובעקבותיה של מפקדת אוגדה 162 לכבוש את העיר סואץ, היתה החלטה אומללה וכלל לא נחוצה לצורך הכרעת הקרב מול הארמיה ה-3. ההחלטה התקבלה בחופזה, ללא תכנון מסודר, ללא תאום בין הכוחות השונים וללא הגדרת משימה לכוחות המשנה באופן מסודר. החלטה זו נומקה באמירה שהיה כאן רצון לניצול הצלחה, על מנת למוטט את הארמיה ה-3 ולנסות לגרום לה להיכנע.

הנחת המודיעין הבסיסית של ברן, מפקד האוגדה, היתה שהעיר סואץ הענקית הינה ריקה מכוחות אויב, פרט לגד' קומנדו בודד שנמצא בדרומה של העיר. כשאין מודיעין אחראי והסנדלר הולך יחף, הנחת מודיעין מוטעית זו גרמה בין היתר לכך שזחל"מ מח' המודיעין של חט' 500 נכנס העירה, שלא לצורך, ביחד עם הכלים הראשונים וכל נוסעיו נהרגו.

במחשבה לאחר מעשה, המודיעין יכול היה לצפות פני עתיד כבר ב-22/10. במועד זה כח חיסדאי נשלח לטהר מתחם מצרי של יחידות תותחני נ.ט. ויח' תותחי נ.מ. על רכס ג'ניפה מדרום לאגם המר הגדול ומצפון לעיר סואץ. בעלותנו על המתחם גילינו שהמתחם כמעט ריק. מרבית חייליו ברחו ממנו ולא גילו התנגדות. כשאתה שואל עצמך, לאן הם ברחו? ברור שהם לא הסתכנו ולא חצו את תעלת סואץ מזרחה. המקום הכי מוגן באזור, עם מחסות לרוב, היה בעיר הסמוכה סואץ.

גם הארמיה ה-3 שהתמקמה ממזרח לתעלה, ונותקה מהעורף במערב התעלה "חטפה" הפצצות אויר וארטילריה של צה"ל וכל מי שחיפש לברוח למחסה, מצא את עצמו בעיר סואץ.

כך, העיר סואץ היתה מלאה בחיילים מצריים חמושים, שהתבצרו בביניינים הגבוהים. מחוסר ברירה הם ניהלו את קרב חייהם, בהגינם על העיר סואץ כנגד המתקפה של כוחות צה"ל.

מי שלא היה בעיר סואץ מדמיין לעצמו עיר ערבית שטוחה, אך לא זה מה שפגשנו. מדובר בעיר שאיכלסה בעבר כמיליון תושבים. העיר בנויה עם כבישים רחבים ברחובותיה הראשיים. עם מסילות רכבת וקירות גדר התוחמות את שטחי המסילה, כשבנייני המגורים מתנשאים לגובה עד 8 קומות ואולי אף יותר. זוהי עיר שיכולת הפריסה והתמרון של כוחות טנקים, נגמשים, משאיות ואוטובוסים, הינה מועטה ביותר, שלא לומר אפסית.

לקראת הבוקר של ה-24 לאוקטובר, בחטיבת השיריון 500 נעשה אגוד כוחות ביוזמת האוגדה לצורך כיבוש העיר. לגדודי הטנקים צורפו כוחות חי"ר בדמותם של כח חיסדאי שמנה כפלוגה + והגדוד של יוסי יפה. כוחות החי"ר יועדו לכניסה לעיר מיד לאחר כוחות השיריון, לטיהור מבנים מחיילים המפריעים לשריון להתקדם ולהשתלטות על צומת ראשית.

על איזו צומת בדיוק היה עלינו להשתלט? לא ידעתי, כי לא קיבלנו מפות של העיר. האמנתי שחיסדאי יודע להגיע לצומת שעליה נשתלט בקלי קלות.

אמנם בשעה 07:00 בבוקר נכנסה הפסקת האש לתוקף, אבל לאף אחד מהפיקוד הבכיר זה לא הפריע לשלוח את הכוחות להשתלט על העיר הענקית לקראת השעה 10:00. מיותר לציין שבגלל "הפסקת האש", גם לא בוצע כל ריכוך אווירי או ירי ארטילרי מקדים על כוחות האוייב, בניגוד לכל המתודולוגיה המוכרת לכיבוש עיר.

מתחם עירוני גדול וצפוף מקנה יתרון עצום ומחסה לכח המצרי המגן ולפיכך התיאום בין הכוחות השונים וחלוקת משימות ברורה היה תנאי הכרחי להצלחת ההתקפה, אך כל אלו לא ירדו ממפקד החטיבה. ככוחות חי"ר היינו אמורים לסייע לכוחות הטנקים שנכנסו לפנינו, אך אפילו לא היו לנו את אותות הקשר הפלוגתיים של הטנקיסטים, שלא לומר כי מעולם לא פעלנו ביחד קודם לכן.

יצאנו להתקפה לכיוון העיר על ציר התנועה הכי צפוי מצפון מזרח לסואץ, על כביש סואץ קהיר בנסיעה בטור. גם המצרים הכינו עצמם לקראתנו, כשהם מוגנים בחסות הבתים הגבוהים, ונתנו לנו להיכנס לתוך המלכודת עם 2 המשאיות שלנו, עם אוטובוס אגד ועם זחל"ם פינוי.

אנחנו אמנם לא מטומטמים ולא קמיקזות, אבל כששולחים אותנו להשתלט על צמתים ראשיים בעיר ריקה, אנחנו מוכנים לנסוע פנימה גם על כלי רכב שאינם מוגנים כמו משאיות ואוטובוס. אנחנו האמננו שהמח"ט יודע מה הוא עושה.

כאשר חלפנו כבר כמות נאה של בניינים, ראיתי לפתע מראה מאד מפתיע. בעוד אנחנו נעים עם המשאיות פנימה, כוחות הטנקים שהיו אמורים להיות לפנינו, נעים בכיוון ההפוך מתוך העיר אל מחוץ לעיר, בניגוד לכיוון התנועה שלנו. באותם ימים של "חשופים בצריח" התרגלנו לראות את מחצית גופם של מפקדי הטנקים חשוף בצריח. מה שהדהים אותי היה שבאף אחד מהטנקים היוצאים, לא ראיתי מפקדים חשופים בצריח. רק מאוחר יותר הבנתי שהמפקדים חטפו אש צלפים ורובם הגדול נפגעו מצלפים או מנ"ט. זו גם הסיבה שהם מיד התפנו מהעיר, עוד בטרם אנו נכנסנו לתוך הבוץ.

התקדמנו עוד כק"מ, עד כ-150 מ' לפני הצומת הראשית עם תעלת המים המתוקים ולפתע התחילו לירות גם עלינו מהביניינים הגבוהים. חיסדאי עצר את המשאיות והאוטובוס ופקד עלינו להמשיך ולהתנהל רגלית. זה קרה גם בעקבות האזנה של חיסדאי לקשר של הגד' של יוסי יפה, שהקדים אותנו. גם הם החלו לחטוף אש מצרית מהביניינים הגבוהים והחליטו לנטוש את ה-BTR רכבי הטופז שעליהם נסעו ולהתקדם רגלית.

נערכנו להתקדמות רגלית לצד הביניינים והתחלנו להתקדם לכיוון הצומת, כאשר מכל עבר המצרים יורים לכיווננו ואנחנו כלל לא מצליחים לזהות מאיפה? בתחילה השארנו את החובש הפלוגתי בזחל"מ מתוך הנחה שהזחל"מ יהיה לנו יעד לפינוי הפצועים. לשמחתי, החובש הבין מהר את המצב המתפתח, עזב את הזחל"מ המסוכן והצטרף לכח.

לאחר שחצינו את הצומת, כשאנו צמודים לבניינים נחשפנו לכח צלפים מצרי תכליתי יותר שהתחיל לעשות בנו שמות. האנטנה של המ"ק. שנישא ע"י עמוס ניר, הקשר שלנו, סימנה אותו כיעד לצלף. עמוס נפגע מכדור בראשו ונפל לרגלי. עמוס החל לחרחר, אבל היה עדיין חי ומיד עלתה השאלה איך מפנים אותו לתאג"ד. הרס"פ שלנו חיים קנר, בתושיה ובאומץ לב נדיר, השתלט על ג'יפ מצרי שחנה בסמוך וביחד עם מאיר כהן העלו את עמוס ניר הפצוע האנוש, ונסעו במהירות לכיוון התאג"ד שהיה כ-2-3 ק"מ מאיתנו, מחוץ לעיר.

עד היום אני לא מצליח להבין איך הם הצליחו לחלוף עם הג'יפ, כשעליו עמוס, על הכביש הראשי, בין מאות הכדורים ששרקו סביבם.

לנוכח כמות הנפגעים והירי הבלתי פוסק עלינו, חיסדאי פקד עלינו להשתלט על 2 הבניינים הצמודים לנו ולהכנס לתפוס עמדות בתוכם. פיזרתי חיילים ליד החלונות בכדי לתצפת אל הביניינים הסמוכים שהיו מלאים בחיילים מצריים, על מנת להגן עלינו בתוך הבניינים מפני התקפה יזומה נגדנו.

לפתע, הופתענו לראות שחיים קנר ומאיר כהן חזרו מהתאג"ד על הג'יפ המצרי אל הכח הנצור בתוך העיר. חשבתי לעצמי, מדוע הם לא נשארו מחוץ לעיר? איזו מסירות יש לקנר ולמאיר כלפי החברים הנצורים? ואיזה אומץ לב?

אני מבקש להצדיע לשניכם כאן בנוכחות חבריכם.

לצערנו התבשרנו, שעמוס ניר לא שרד את פציעת הראש הקשה ונפטר.

בשלב מסויים התחלנו לראות שהחיילים המצריים נעים לכיווננו והחלו לסגור עלינו. חיסדאי התגלה אז בגדולתו, עלה על הקשר מול מפקדי הארטילריה וביקש לקבל "אש על כוחותינו". הארטילריה החלה לירות לכיווננו ועלינו מבלי לדעת במדוייק את מיקומנו. רק לפי מיקום "הנפילות" חיסדאי יכול היה לכוון את התותחים בכדי למנוע מתקפה מיצרית עלינו.

לפתע שמעתי צעקה חרישית מכיוון עמדת החלון. יעקב אגמון חטף כדור צלף שפגע בעורק הצוואר הראשי. קילוח דם חזק פרץ מצווארו. השכבתי אותו על המיטה שהיתה בחדר כשבאגרופי ניסיתי לחסום את קילוח הדם, אך לשווא. אגמון נפטר באורח מיידי, מבלי שעלה בידינו להצילו. נפילתו של יעקב הממה אותנו, יעקב שהיה צנוע ועניו ויחד עם זאת חבר מסור ונאמן נפל על משמרתו בתוך כדי סערת הקרב והוא חסר לנו מאד.

אבשלום הורוביץ חד העין החליפו בעמדה, זיהה את הצלף היורה וביריה בודדת המכוונת היטב, הצליח להשחיל אותו ולחסלו.

בכל אותן שעות קשות של ניתוק ומצור, לא ידענו שכבר בשעה 11:30 בבוקר ניתנה פקודה של מפקד האוגדה, לעצור כליל את המתקפה על העיר סואץ. ברן פקד שעל כל הכוחות המסוגלים לכך, לצאת מיד מסואץ. המאמץ האוגדתי התרכז מרגע זה רק בניסיון חילוץ הכוחות הלכודים ואנחנו בתוכם. היו לנו פצועים, אך לא יכולנו לפנותם.

בטרנזיסטור שהיה בידי אחד הלוחמים יכולנו לשמוע בחדשות שהפסקת האש נכנסה לתוקף. שהלחימה הופסקה ושקיים שקט בכל הגזרות. אצלנו לא היתה הפסקה. היה רק אש ורעשי יריות.

בשלב מסויים אחה"צ, נאמר לנו להתארגן לפינוי הפצועים כי כח מיוחד עם נגמשים נכנס לתוך סואץ לביצוע הפינוי. בהיותי בתוך הבניין לא ראיתי את נגמ"שי הפינוי, אך עד היום מהדהד בראשי רעש הירי החזק שנורה מהנגמ"שים המתקרבים, שיצרו סביבם ארגז אש עוצמתי וחזק, שנועד להוריד את הראש לצלפים המצריים. הפינוי הצליח, אך נותרו אצלנו עוד פצועים מאחור.

נאמר לנו שנגמ"שי הפינוי חוזרים בכדי להמשיך את הפינוי. שוב שמענו קולות ירי מחרישי אוזניים של אותו ארגז אש שהם יצרו סביבם, בעת הכניסה ואיסוף הפצועים. אני זוכר שחשבתי לעצמי אז, מיהו אותו מפקד כח נועז שהיה מוכן לבצע כמה פעמים פינוי פצועים כה מסוכן, בשטח המלא באוייב מבוצר ומול אמצעי נ"ט. רבים?

רק בחודש האחרון נודע לי שהמפקד האמיץ והנועז הזה היה ידידי יאיר קליין, שהיה אז סמג"ד חרוב ונמצא איתנו כאן היום. בעשרות הפעמים שנפגשנו מאז, יאיר לא סיפר אף פעם על הביצוע הנועז. ישנם כאן ביננו לוחמים רבים שחייבים לו כנראה את חייהם ואני מצדיע לך יאיר קליין, על החילוץ, על מסירותך, על אומץ ליבך ועל גבורתך.

השעות חולפות לאיטן. אנחנו ממשיכים להתבצר ומצפים שיגיע כח חילוץ שיחלץ אותנו, ככל שחולף לו הזמן ומתחיל להחשיך, אני מבין מחיסדאי שנותרנו לבד לגורלנו בתוך החשיכה המוחלטת, תרתי משמע. אותם מפקדי חטיבות ומפקד האוגדה ברן, שמיהרו לשלוח אותנו לקרב בניסיון ההשתלטות על העיר סואץ, ללא כל תכנון ומחשבה, התגלו כחסרי יכולת תכנון ומחשבה גם בפינוי ובחילוצנו מהעיר.

למזלנו, היה לנו מפקד אמיץ ומוצק כסלע שלא איבד את עשתונותיו. חיסדאי קבע נחרצות, אם לא מפנים אותנו, אנחנו לא נישאר כאן. אנחנו נתפנה לבדנו בחסות החשיכה ונסחוב על גבינו את אחינו - הלוחמים הפצועים.

לאחר מעט תיאומים, שלמה העלה למרפסת הקומה השניה הפונה אל הרחוב 2 חיילים, על מנת לתצפת ולאבטח אותנו בשלב ההתארגנות עם הפצועים בחזית הבניין הפונה אל הרחוב. הלוחמים יצאו מהבניינים עם הפצועים ועם החללים שפונו לחזית הבניין על האלונקות.

התמקמנו בין חזית הבניין לבין קיר המגן של מסילת הרכבת, שהיה בגובה של כ-70 ס"מ.

פתאום נשמע ממש מעלינו רעש ירי חזק שהשכיב את כולנו ארצה. כשנדם הירי נשמעו רק זעקות הכאב של הפצועים המסכנים שנזרקו ארצה במאמץ למציאת מחסה. 2 המאבטחים שהיו במרפסת שמעלינו, הבחינו במספר חיילים מצרים שהתקדמו לעברנו בכדי לברר מהי ההתארגנות שמולם וחיסלו אותם. אנחנו שהיינו עסוקים על הקרקע בהתארגנות לא הבחננו בסכנה שהתקרבה אלינו. המאבטחים שלנו מילאו את משימתם, אך באותה עת גם חשפו אותנו.

משהתגלינו, היה ברור שחייבים להתפנות מהמקום במהירות. חיסדאי ושלמה פקדו, "יש להשאיר את החללים במקום" ולנוע מהר רק עם הפצועים, אל מחוץ לעיר.

נדהמתי מהפקודה הקשוחה ובמשך השנים התקשיתי לעכל אותה. במרחק הזמן, כשאני חושב על הפקודה החריגה, אני מסכים איתה בנסיבות המקרה המיוחדות.

התחלנו במסע רגלי חרישי בחסות החשיכה. מכל עבר צפו בנו חיילים מצריים שלא ידעו מי אנחנו ונמעו מלירות עלינו. ראינו ניצנוצי פנסים של המארבים המצריים ואנחנו המשכנו לנוע בשקט תוך תחנונים שלנו לפצועים לא לגנוח ולהשמיע את קולות הכאב שלהם.

כשהתקרבנו לחניון הלילה של גד' השיריון, חששנו מאד שיפתחו עלינו באש בחושבם אותנו למצרים. אני לא יודע מי התחיל לשיר אבל כולנו הצטרפנו לשירת "הבאנו שלום עליכם". שירה חזקה ומשחררת.

אני מבקש להוסיף כאן, עוד 2 הצדעות נוספות.

הצדעה לאל"מ יעקב חיסדאי שהיה לנו כצוק איתן בסערת הקרב הבלתי מובן שנשלחנו אליו ואשר באומץ לב, בתושיה, במנהיגות שקטה ותכליתית חילץ אותנו מהתופת, מהמלכודת הקשה, שהיתה עלולה לגרום חלילה למותם של רבים מהנוכחים כאן, אשר חייהם ניצלו בזכותו.

הצדעה נוספת אני מבקש להקדיש למפקדנו האהוב שלמה בנטין, שעל שמו נקרא "כח שלמה" ושהוא איננו איתנו כאן היום. שלמה בנטין, עמוס ניר ז"ל ואני היינו סטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטת ת"א ביחד עם רבים נוספים. שלמה סיים את התואר הראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות יתרה, המשיך לתואר שני בטכניון ולדוקטורט באוניברסיטה העברית. שלמה הפך למרצה באוניברסיטה העברית, לחוקר מצטיין ומוביל. הוא היה נוירופסיכולוג ישראלי. מחקריו הרבים של שלמה עוסקים בהבנת הפעילות האלקטרו־פיזיולוגית של המוח ובתהליכים דינמיים של זיכרון. פרופ' שלמה בנטין זכה בתואר "חתן פרס ישראל" לחקר הפסיכולוגיה לשנת 2012.

כחודשיים לאחר קבלת פרס ישראל, שלמה נדרס ונהרג ביולי 2012 ע"י משאית לפינוי אשפה בארה"ב, עת רכב על אופניו, בעת שהיה בארה"ב במסגרת שיתוף פעולה במחקר עם חוקרים מארה"ב. יהי זכרו ברוך.

ממרחק הזמן, אני מעריך שהניסיון להשתלט על עיר ענקית כמו סואץ, תוך ניסיון לניצול הצלחה היה מיותר ולא נחוץ לשם השגת הכיתור של הארמיה ה-3. אוגדה 162 שלטה בהיקף של העיר סואץ וחסמה מצפון גם את מערב התעלה בעורף הארמיה ה-3. המצור היה שלם. הכניסה לעיר לא תרמה למהלך הצה"לי הגדול וגררה את האוגדה והפיקוד לכשלון משמעותי בקרב ולאובדן מיותר של חיי אדם רבים.

מלחמת יום הכיפורים ביטלה אצל בני הדור שלנו את המשפט "כזה ראה וקדש". אבד האמון העיוור במנהיגות. למדנו להטיל ספק ולשאול שאלות בקשר להחלטות המנהיגות. כתוצאה מכך, גם המנהיגים מחוייבים כיום ליותר מחשבה ותכנון מראש.

מחברי הלוחמים שמעתי תגובות אישיות מעורבות. חלקם הגדול, ישנים טוב בלילה. וחלקם האחר מתעוררים שטופי זיעה מסיוטי לילה עד היום. כי הם אמנם יצאו מהעיר סואץ, אבל סואץ לא יצאה מהם ונותרה כצלקת וכשריטה עמוקה בגופם ובנשמתם. לאלה וגם לאלה אני מקדיש את ההצדעה האחרונה שלי היום ומאחל לכולכם ולבני משפחותיכם חיים טובים ומועילים.

לאחר החילוץ מסואץ, חשתי כאילו ב-24 לאוקטובר נולדתי מחדש. מאז בכל שנה, אני חוגג ביום זה את יום הולדתי השני, לצד העלייה לקברם של הנופלים להתייחד עם זכרם ולחוש מקרוב את תחושת האובדן. כיוון שגם אתם נולדתם מחדש באותו יום ומאחר שה-24 לאוקטובר מתקרב, אני מבקש לברך את כולכם בברכת יום הולדת שמח.