שירתתי כפקידת מבצעים בבח"א 3 ברפידים, ביום חמישי יומיים לפני פרוץ המלחמה היו מלא הזנקות מהבסיס לכיוון התעלה, חשנו שמשהו קורה ולמרות זאת קיבלנו אישור לצאת הביתה, ביום שישי בערב קיבלתי הודעה לשוב לבסיס מיד. יצאתי מביתי ולא ידעתי איך אני מגיעה לשדה התעופה לטיסה לרפידים.

עברה ניידת משטרה וביקשתי ממנה להסיע אותי לשדה, הגעתי מאוחר מאוד לבסיס וישר הלכתי למבצעים.

ההרגשה היתה נוראית - מה יהיה?

למחרת בשעה חמישה לשתיים שמענו מעלינו מטוסים שמפציצים אותנו.

הצריף של המבצעים היה ליד המגדל פיקוח וצמוד לשדה - הצריף נפגע ויצאנו במהירות לשוחות. האחרון שיצא חטף רסיס, היו פצצות השהיה על המסלול ומפקד הבסיס אליעזר כהן צ'יטה הגיע עם הריקשה ופינה במו ידיו את הפצצות מהמסלול.

באותו יום עברנו לבונקר המבצעים שהיה בבניה. ביום שני בבוקר חזרו הסוחויים לתקוף בבסיס ואני הייתי בחדרי לאחר משמרת ארוכה (כ17שעות) חזרתי בונקר המבצעים לעזור, בדרך ראיתי את מפקד הבסיס יורה מקלצניקוב על המטוסים.

כל לילה בשעה שתיים קבוע היה ירי של טילי קלט מעלינו. זוכרת את הטייסים את המכונאים את הרופאים שיצאו ולא חזרו.

ביום שלישי חזר פאנטום פגוע שניסה לנחות בשדה ונכנס עם חרטומו בקרקע והטייסים פלטו את עצמם.

קומדנו מצרי הונחת עם מסוקים מסביב לרפידים. הוחלט לפנות החיילות, אולם סיירת מטכ"ל הגיעה וחיסלה אותם.

מלחמה ארורה.