אציין נקודה חשובה על מ"פ שלי, פלוגה א' כח נתי, שהולך איתי גם היום.

הקמנו גדוד בפיקודו של נתי גולן לחוזרים מחו"ל ולבני ישיבות שלא נותר להם טנקים ביחידות.

עלינו לרמת הגולן ב-11.10.73 כשתפקידנו להרחיב את המובלעת הסורית לכוון דמשק ולהגיע 20 ק"מ קדימה עד צומת כפר נסג'.

השגנו את המטרה עם מעט אבדות, עקב התקפת מטוסים סורים. ואז נתקה גולן, המג"ד עם נגמש הפיקוד שליווה את פלוגה א' צעק בקשר: "מי מעכב את הרחבתה של מדינת ישראל?"

אורי אור, מח"ט 679 שהיינו ת.פ. שלו ענה לו: "נתקה זו לא מלחמת ששת הימים, יש לנו זמן".

התקדמנו בציר אמריקה לכוון דמשק, אך ללא בדיקת השטח... במורדות תל קרין חיכה לנו מארב של 20 טנקים סוריים מחופרים על מורדות התל וכשהפלוגה התקרבה בשני טורים מזרחה ניפתחה אש מטווח קרוב. נגמש הפיקוד נפגע, 9 קציני המטה נהרגו.

משה לוי עף החוצה ללא פגע ונתקה המג"ד נפצע קשה מאוד.

בינתיים הטנקים החלו להיפגע ותוך זמן קצר היו לנו 18 חללים. נותרנו 3 טנקים מוסתרים ע"י טרסה של אבנים. המ"פ יצא מהמסתור, הבין את הסכנה וחזר לאחור, אך לא ויתר ונתן לנו פקודה להתקדם ויצא ראשון אל המקום הפתוח. הוא נפגע מיד וכל חמשת אנשי הצוות נהרגו מול עיניי כנהג טנק שנסע אחריו.

עצרתי את הטנק כי הציר נחסם ע"י הטנק הבוער. באותם רגעים כשצפיתי על הטנק הבוער, נזכרתי ששמוליק רק לפני כמה ימים היה בהולנד וחזר לארץ כדי להלחם - מסר את נפשו למען עם ישראל.

נשארנו שני טנקים ללא מטה הגדוד וללא מ"פ, והאויב צופה עלנו מלמעלה - בכל תזוזה אתה עלול להיפגע. ואז המ"מ נתן לי הוראה לטפס על הטרסה, בניגוד לכל כללי השריון. הפגז הגיע ובנס גדול ניצלנו.

פינינו תוך סיכון רב את הפצועים ויתר החיילים חזרה לכפר נאסג'. עם כל זאת ועל אף המשבר הקשה, המשכנו בקרבות נגד העירקים, הירדנים והמרוקאים. קרוב לחצי שנה עדיין היינו במובלעת עד השחרור.

הערה: הסיפור מופיע באתר כח נתי וכן בסרט דוקומונטרי שמגמת תקשורת באולפנא שניהלתי יצרו כחלק מסרט גמר שניקרא ביוטיוב "בעקבות מכתב".