כמעט כל מי שלחם במלחמה הזאת, בכל תפקיד, לא יצא ממנה כמו שהוא נכנס אליה, לא נפשית ולא פיזית.

חלק ראשון:

ערב יום הכיפורים שחל בתאריך 6/10/1973 היה החג הראשון בחיי שלא צמתי ולא הלכתי

להתפלל בבית הכנסת "תפילה לדוד" הסמוך לבית הורי בדימונה, בשורת בתי האבן

הראשונים שבדרום העיר.

מיום שעברנו מהמעברה לשיכון נהגתי ללכת עם אבי חיים אסולין ז"ל לתפילות ימי שישי - שבת, חגי ישראל, ובוודאי בערב וביום הכיפורים - ידי האחת אוחזת בידו של אבי האהוב, וביד השנייה אני נושא בגאון את הטלית שלו.

במקום זאת, הזמנתי כמה מחבריי הטובים ואת אליאן, חברתי באותם הימים, לבילוי בדירת הרווקים שלי בת חדר אחד, בבלוק מספר 1086, קומה 2 מימין, בקצה הצפוני דאז של דימונה. העברנו את הלילה בשתייה, אוכל, בדיחות, משחקי קלפים וסיפרנו צ'יזבטים, יעני סתם צחוקים של נערים לאפלפים.

בבוקר יום הכיפורים 6/10/1973 בסביבות השעה 10:00 התעוררתי כשלצידי, על מיטת הנוער הנפתחת למיטה זוגית, נותרה רק אליאן. שאר החברים עזבו מתי שהוא במהלך הלילה, דלת הכניסה נותרה פתוחה לרווחה, ועל המדרגות ישב, כהרגלו לאחר לילות כאלה בדירתי, השכן ההודי המקסים שגר בקומה מעל, איש זקן, ערירי, בעל לב זהב, נטול שיניים ואלה שנותרו לו הצהיבו, ושמר שלא ייכנסו לדירה הפתוחה זדים לא קרואים.

ליוויתי את אליאן לבית אביה, אדמונד (פאפו) ז"ל, והמשכתי לבית הוריי, שם החניתי את הפיאט 124 שלי לפני כניסת החג, אבי המנוח היה בבית הכנסת, כאמור, לראשונה בלעדיי.

אימי סיפרה לי שהתקשרו מהיחידה וביקשו לדעת איפה אני, ענתה להם שהיא "לא יודעת" למרות שידעה גם ידעה איפה אני, אבל לצה"ל היא לא מנדבת מידע.

מייד התקשרתי ליחידה שאמרו לי "לטוס" בהול למפקדה - הסבר אקבל כשאגיע. עליתי על מדים לקחתי כריך, תרמיל עם ציוד בסיסי ומצלמת "רורלפלקס", מתנה שקיבלתי מאחי הבכור גבריאל ומלווה אותי מגיל 12, התנעתי את הפיאט ושעטתי צפונה למפקדה שלי שבצומת גלילות.

בסביבות השעה 12:00 "נחתתי" במפקדה, החניתי את הרכב בחניון הכורכר החיצוני לה, והלכתי רגלית לבה"ד 15 הסמוך, שם ישבה מפקדת הגנ"ד וכול המערך הלוגיסטי, כולל הנגמ"שים הייעודיים.

כמעט כל חיילי הגדוד הגיענו באותו הזמן, נאמר לנו שצפויה להיפתח מלחמה בכול רגע, לגשת לחתום על ציוד ונשק, לבדוק את הזיווד הייעודי, מכשירי הקשר השונים, מקלע ה- 0.3, תחמושת, מנות קרב ושאר הציוד.

להעמיס את הנגמ"שים על המובילים שהמתינו בסמוך לרמפה, וקדימה דרומה לסיני. בשעה 14:00, עת זעקת הסירנות הדהדו והרעידו את כל יושבי הארץ, המובילים עם הנגמ"שים שלנו על גביהם יצאו לדרך. נדחסנו בארגז משאית מסוג "סיקס" שכידוע תא הנהג שלה נטול דלתות, יחד עם הציוד הכללי, ושמנו פעמינו לעבר מדבר סיני - המלחמה נפתחה!! ואנחנו רק יצאנו לדרך.

חלק שני:

לאחר נסיעה "זחילה" מהמפקדה במרכז הארץ, שנמשכה כ-25 שעות על ציר צר ועמוס במשאיות, רכבים ובמובילי טנקים, הגענו תשושים, רדומים ורועדים מהקור המדברי חודר העצמות לרמפה הסמוכה לשדה התעופה "ביר גפגפה" (רפידים).

בעודי מכוון את הנהג שמוריד את הנגמ"ש שלי מהמוביל, הבחנתי במטוסי קרב שמגיחים מכיוון מערב ומנמיכים טוס לעבר שדה התעופה. חשבתי לתומי שאלה מטוסינו שחזרו "הביתה בשלום".

אלא שתוך שניות ראיתי "מטר" של פצצות נפלטות מבטן רביעיית המטוסים האלה, קפצתי כמו כולם למחסה מאולתר, הפצצות התפוצצו מסביב, הצצתי השמיימה וראיתי את המיגים מבצעים פניית פרסה וטסים חזרה לעבר התעלה כשמטוסינו רודפים אחריהם. בהמשך התברר כי עיקר המתקפה כוונה נגד מטוסי הדמה שחנו כהטעיה על המסלול, ומתוך ההאנגרים זינקו המטוסים האמיתיים ורדפו אחרי המיגים.

לאחר שיצאנו מהמסתור, החלו להתפוצץ פצצות ההשהיה שהטילו המיגים. אחת מהן התפוצצה ליד חיילת ממפקדת הגדוד הסמוכה לשדה התעופה, ולרוע המזל נקטעה לה רגלה.

סיימנו לפרוק את שני הנגמ"שים ושמנו פעמינו לג'בל "אום חשיבה" לבסיס "בבל" ("שנער", "נשר") שאותו הכרתי היטב, כי שירתי בו כחייל סדיר.

שם חברנו לחפ"ק של האלוף במיל' אריאל שרון שפיקד על אוגדה 143. בהמתנה בבסיס לא סיפקנו מודיעין, שכן היו בו יכולות טכנולוגיות, מכשירי האזנה ואנטנות מהמשובחים ביותר, "לא צריכים אותנו שם".

לאחר ימים אחדים ירדנו עם החפ"ק מאום חשיבה לעבר החזית הבוערת. כולנו מכירים את תמונתו המפורסמת של אריק שרון, "עטור מצחו" תחבושת לבנה, שהפכה לסימן היכר שלו.

חדי העין יבחינו שאין אפילו טיפת דם, או אגל זיעה. שרון לא נפצע בקרב, אלא בתאונה עם הג'יפ בעלייה המפותלת מאוד ל"בבל".

במשך שמונה ימים עצרנו בכמה תחנות, שבהן התאמנו ותרגלנו מצבים שונים, לרבות תיאומים עם כוח החרמ"ש שאבטח אותנו, לצד עבודה מבצעית של אספקת מודיעין לחפ"ק.

בענווה גדולה אגיד שבניגוד להערכה השגויה על פתיחת המלחמה , כאן עשינו עבודה לגמרי לא רעה, בתנאים קשים, שהלכו והחמירו. המראות בשולי הדרכים היו קשים, גופות חיילנו מכוסות בשמיכות צהליות, כלי רכב, נגמ"שים וטנקים שלנו שרופים, מעלינו קרבות אוויר למכביר ומטוסים שלנו מתפוצצים באוויר מפגיעת טילים וצוללים לקרקע בוערים כמו נרות ענקיים.

ככל שהתקרבנו לתעלה כך המראות היו מזעזעים יותר, חשנו ביתר שאת את רוחות המלחמה, הדי ההפגזות נשמעו מכל עבר והם הלכו והתקרבו אלינו, בהתאם גם המתח הנפשי במחלקה התעצם בין חיילי המחלקה למ"מ, סגן גבי, החלו חיכוכים שהגיעו כמעט עד כדי מרי ממש. כי באחד הימים, הוא החליט ללא סיבה מוצדקת והגיונית, לצאת מייד לתרגולת ופקד עליי להכין את המחלקה בהתאם.

יצאנו בליווי האבטחה הצמודה, לתרגיל מיותר לחלוטין שארך כמה שעות. כמובן שלא הבעתי עמדה מול החיילים, אלא רק לאחר שמילאתי את הפקודה והייתי לבד עם המ"מ באוהל. שני חיילי סדיר (נדמה לי שלאחד מהם קראו כרמי מוסק, לימים שופט בבית משפט השלום בירושלים) הגישו נגדו קובלנה.

בצוות שלי היו מילואימניקים מבוגרים שפחדו לעבוד בלילות, לכן עבדתי לבד. באחד הלילות, כשאני עם אוזניות מול מכשירי הקשר, הגיח לפתע אחד החיילים, כשהוא מבוהל ומשתעל. שאלתי "מה קרה?" והוא השיב "אתה לא מריח שיורים עלינו אב"כ, איפה המסכות?!" יצאתי מהנגמ"ש וראיתי שהכול שקט, רשתות הקשר שקטות, ולא "עליתי" על שום ידיעה שמבשרת על ירי ובטח לא כימי. לפתע הבחנתי בשק השינה שלו בסמוך לאגזוז והבנתי שהוא נחנק מהעשן שלנו, כי התנעתי את הנגמ"ש ע"מ למלא את המצברים. התיישבנו בנגמ"ש לכוס קפה וסיגריה, הוא פתח את סגור ליבו והביע את חששותיו. שלף תמונה שלו מחובק עם אשתו השווייצרית, בלונדינית יפהפייה, וסיפר לי בבכי שהוא כאן והיא בשווייץ, ושהוא חושש שהיא לא תשמור לו אמונים ותנטוש אותו כי "שם הנשים יותר חופשיות מהישראליות".

ניסיתי לעודד אותו, ואמרתי לו שאלה רק מחשבות בהשפעת המתח הנפשי של כולנו. "תחשוב חיובי, הלוואי וכל גבר היה זוכה לחיבוק כזה מאשתו, רואים בתמונה כמה שהיא אוהבת אותך".

חלק שלישי:

נדמה לי שבבוקר ה-16 באוקטובר, או למחרת, חצה אריק שרון את התעלה ויצר ראש גשר בגדה המערבית. בערבו של אותו היום קיבלנו פקודה להתכונן לחציית התעלה. מרגע זה היינו בלבוש מלא כולל נעליים (שלא תיטעו לחשוב שעד עכשיו לבשנו פיג'מות).

בסביבות השעה 02:00 קיבלנו פקודה לנוע מערבה לעבר התעלה. כמעט כל מי שלחם במלחמה הזאת, בכל תפקיד, לא יצא ממנה כמו שהוא נכנס אליה, לא נפשית ולא פיזית. ומי שלא לחם במלחמה הזאת, לא יבין מה באמת המשמעות מאחורי מילות השיר הנפלא "חורף 73" של שמואל הספרי. בשבילי מילות הפתיחה מספרות את סיפורי ואת ערגתי הפתאומית להקים בית בישראל ולהביא ילדים לעולם, עוד הרבה בטרם נולד השיר הזה.

וכך כתב שמואל הספרי בשנת 1994: "אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש/ חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות/ הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב".

עם שחר הגענו לגשר "אבירי לב" שאריק שרון הקים דרומית לאיסמעיליה, שוב קידמו את פנינו אותם מראות קשים וריחות הקרב. מרגע זה הייתי בתא המפקד, פלג גופי העליון חשוף גם לשמש חמימה ומסנוורת העיניים, כל המדפים האחרים בנגמ"ש מוגפים, כולל זה של הנהג, מה שהגביל לו את שדה הראייה לצדדים. לעולם לא אשכח את אש התופת שנחתה עלינו מרגע שהתקרבנו לשפת הגשר.

עלינו עליו והמרגמות עפו לעברנו, ונפלו לתעלה מסביב לנו, בעוצמה ובכמות מטורפת כמו סערת ברד. הייתי מרוכז כולי בהכוונת הנהג כיצד לנווט החוצה מן התופת הזה. כשהגענו למרחק של כ-100 מטרים מהגדה המערבית ראיתי שאין אף מרכבה לפנינו והנהג משום מה האט את המהירות.

על פי הנוהל אסור היה להיצמד לכלים שמלפנים. ראיתי שמאחורינו אחד המשורינים מצמצם רווח מאיתנו, קראתי בקשר הפנימי לנהג "קוזיקרו פול גז!" והוא דהר קדימה כמו גדול. עם הירידה מהגשר הוריתי לו "חזק שמאלה וקדימה" (על מנת לא לחסום את היציאה מהגשר). קפצנו מהכלי ותפסנו מחסה מאחורי תלולית עפר.

כידוע, הנגמ"ש הוא המטרה, לכן צריך לנטוש אותו, לעומת זאת אם רסיס פוגע בחייל חשוף הפגיעה עלולה להיות יותר קטלנית מאשר בתוך הכלי, זה מה שנקרא להמר "על החיים ועל המוות", תרתי משמע. לשמחתי הימרנו נכון.

בשל טעות ניווט של אחד הקצינים, התמקמנו על תל סמוך לאיסמעיליה. לאחר שסיימנו להתארגן, התרחקתי כמה עשרות מטרים לעשות את צרכיי. לפתע שוב נחת עלינו מטר מרגמות, הבנתי שהאויב לא רחוק ואנחנו בטווח הראייה שלו. תוך כדי ריצה לעבר הנגמ"ש הרמתי את מכנסיי, "טסנו" למטה, ומשם המשכנו דרומה לאורך הגדה המערבית לעבר שדה התעופה "פאיד" (נחשון), שם כוחותינו כבר השתלטו על האזור ומטוסינו נחתו והמריאו ממנו בשלום.

עם החשיכה הגענו להאנגר של מטוסים. חשבנו שסוף סוף נוכל לישון, אבל איפה ואיפה? כי בשעת לילה מאוחרת נכנסה להאנגר יעלת חן תמירה ונאה, הזמרת שולה חן ביחד עם יוסי בנאי, שאת שניהם הערצתי. הם רצו להנעים את זמננו בזמר, אבל אחרי שיר אחד או שניים הבינו שעדיף לכולם ללכת לישון. העלמה חן שאלה אם יש סדין נקי, יען כי השמיכה הצבאית לא משהו, מייד נשלפו כעשרה סדינים צחים ונקיים, היא אמרה תודה ונרדמה מייד.

לפנות בוקר יצאנו למשימה על ג'בל עתקה, אחת הפסגות הגבוהות באיזור, "לשאוב" מודיעין עדכני על כוחות האויב. כשחזרנו להאנגר שולה ויוסי כבר לא היו שם.