N12

הזיכרון שלי מלחמת יום הכיפורים

חזרה

יוסף אבישי

חיל האוויר
ללא קרב ספציפי

התאריך 6/10/73, שעה אחת בצהרים בערך.

אני נמצא בסוללת טילי הוק הנקראת 136א', הממוקמת דרומית לבסיס חיל אויר הידוע בשם אופיר או בח"א 29.

יום שבת וגם יום כיפור.

אני צועד בתחום הסוללה אין איש בשטח פרוסת לחם מרוחה בשוקולד בידי.

לפתע מגיח מש"ק המשמעת (היה רב"ט בזמנו) ופוקד עלי: רוץ לשער ותודיע שאמרתי לסגור את השער ולא לתת לאיש להכנס. אחר כך רוץ לפריקס טכנאים ותעלה את כולם לפריקס כוננות.

אין בעיה אמרתי.

הסבר קצר: בסוללת הוק ישנם 3 צוותים האחד ב"on", כלומר מתפעל את הסוללה, השני ב"off", במנוחה אך משמש כגיבוי והשלישי בבית. ודבר נוסף מהו פריקס. פריקס הוא מבנה נייד עשוי שתי שכבות פח וביניהן קל קל לבידוד. מבנה קל ביותר ששימש בעיקר למגורי חיילים בסיני. הפריקס נמצא במחפורת באדמה ללא כיסוי נוסף כאשר גג הפריקס נמצא בגובה פני האדמה. הפריקס מונח על משטח אריחים 45*45 בעובי 6 ס"מ הבנוי כבסיס הפריקס. כמו כן יש לו דלת כניסה אחת מספר חלונות ומזגן. בפריקס טכנאים היו 8 מיטות קומותיים ל16 אנשים.

עד כאן הסברים.

המשך הסיפור: אני בדרגת טר"ש מגיע לפריקס כולם שוכבים במיטות בתחתונים מאד חם בשארם א-שייח.

אני אומר: המש"ק פקד, כולם להתלבש ולעלות לפריקס כוננות.

לא לשכוח, כולם ב"off". החברה קוראים עתוני שבת, מנשנשים מנמנמים ואני הקטן דורש לעלות למעלה. (למעלה, הכוונה לצוות כוננות).

מיד צעקות, קללות - אף אחד לא זז!!

אני חוזר בטון גבוה ובתקיפות שלא איפיינה היררכיית טר"ש די ירוק בסוללה כולם עכשיו להתלבש ולעלות למעלה!! עכשיו שהבינו שאני רציני וגם מהפחד מהמש"ק התלבשו החיילים ואני מאיץ בהם ועלינו למעלה לפריקס כוננות. הפריקס לא גדול במיוחד החלטתי שאמתין בינתיים במיקום סככת ציוד קרקע לשם השתייכתי.

ואז בשעה 13:50 אני שומע רעש מטוס סילון. אני יוצא מחוץ לסככה מסתכל למעלה וחושב: מה עושה כאן מיג 17 מצרי?? ותוך שניות החלה תקיפה של 4 מטוסי מיג 17 על הסוללה.

חשבתי בליבי - היכן אסתתר עכשיו? כי סככת ציד קרקע הינה המבנה (יעני מבנה, כולו פח) הגבוה בסוללה שרובה שקועה ומוסוות.

ראיתי אז שבפינת הסככה עומד גנרטור חלופי. מידותיו כ-2מ' אורך קרוב למטר רוחב וגובהו כמעט מטר ו-60. פינת הגנרטור היתה מול פינת הסככה כאשר יש רווח של 50 סנטימטר ביניהם. נעמדתי ברווח כאשר אני מסתיר את עצמי לפי כוון התקיפה.

כאשר הסתכלתי על המטוסים ראיתי כמו בסרט איך משתחררות הפצצות. אחת הוטלה לקרקע קיפצה והמשיכה לכוון הים. אחת פגעה בקרקע במרכז מעברי הכבלים היוצאים מהגנרטורים, התפוצצה וכל הסוללה נוטרלה מחוסר חשמל. פצצה אחרת עברה בפריקס הכוננות לא התפוצצה המשיכה החוצה אך הזנב שלה קרע איש טכני והרגה אותו, הוא היה בצוות לא ב "off".

פצצה נוספת נפלה על פריקס טכנאים והוא הושמד לחלוטין. רק מרצפות ה-45 נשארו. בנוסף, ראיתי כמו בסרט -אבל חי - איך מטוס רודף אחרי שני טכנאים שרצו, יורה לכיוונם. הקליעים דופקים בקרקע אחריהם - טה טה טה - אך לא פוגעים.

אני זוכר שחשבתי אז תוך כדי הסתתרות מצד לצד - "כמה עלובים המצרים שלא פוגעים בכלום". עדיין לא ידעתי על הפגיעה בפריקס הטכנאים. לקראת סוף התקיפה ראיתי שני פנטומים ממריאים מבח"א 29.

ההמראה נראתה לי כמו סרט בהילוך איטי. נו, אמרתי לעצמי תעלו כבר.

ואז המטוסים המצריים ברחו.

היתה רביעיה עלינו ורביעיה על הבח"א. שני הפנטומים רדפו אחריהם לתוך מצרים והפילו 7 מתוך ה8.

נחזור לפריקס המושמד. השרידים עדיין בערו והכדורים שהושארו בקיטבקים התפוצצו, לקחתי מטף וכיביתי את שאריות השריפה. החברה אמרו לי תקבל צל"ש, אני אמרתי צל"ש ללוחמי חי"ר.

יש עוד המשך אישי לסיפור זה אבל בעקרון זהו סיפור הצלתם של 15 טכנאי סוללת טילי הוק בשארם א- שייח באוקטובר 1973, שהתעקשתי ודירבנתי אותם לעלות למעלה.

אם היו נשארים שם, כולם היו נהרגים.

כפי שציינתי בהתחלה סיפור זה לא נכתב מעולם