במלאת יובל למלחמת יום כיפור - סיפור ליום כיפור (1973). לילה לא שקט. לשרוד את הלילה... זה כל מה שרציתי באותו לילה אפל...

20/10/1973, סיני, בצהרי יום, כ-3 ק"מ דרומית למפגש עכביש-לקסיקון על ציר לקסיקון. המשימה - ביצוע חסימה על ציר לקסיקון לכיוון דרום כדי למנוע מעבר כוחות מארמיה 3 המצרית צפונה לאזור הצליחה. הצוות: תותחן: רחמני; טען קשר: עזריה; נהג: ליטמן. כוח של ארבעה טנקים אשר סופחו באותו בוקר לחטיבה 600, חובר לפלוגה מגדוד 409. את הפקודה ועידכון מצב בגיזרה מקבלים מפי סרן דאז שוקה בר און ז"ל, על ציר לקסיקון במפגש טירטור, בעודנו ניצבים על סיפון הטנק שלו. שוקה יושב על מדף הצריחון בפוזה אופיינית, נותן לנו סקירה קצרה, מציין לנו את מיקום הצבת החסימה, נפרדים לשלום ויוצאים לביצוע המשימה. בהגיענו למקום הצבת החסימה, נפרשים בשורה משני צדי הכביש במרווחים קרובים לקראת הלילה. הארטילריה המצרית ממטירה אש בלתי פוסקת על ה"חצר" ואזור הצליחה, אש ארטילרית וצרורות של קטיושות, רעש מצמרר. מורט עצבים. אנחנו קצת מרוחקים מכל המהומה, על תקן של צופים ולא נהנים.... זה בבחינת הרע במעוטו. הערב יורד מוקדם. הצוותים יורדים מהטנקים, מלבד איש צוות אחד אשר מאזין לקשר ומאבטח את הכוח עם מקלע אשר ממוקם על גבי צריח הטנק. מנות הקרב המצריות ששלפתי קודם לכן , מתוך צריח טנק T 62 מצרי נטוש, מחולקות בין הצוותים ואנו סועדים את ליבנו בשימורי פול ועוד מיני שימורים, באדיבות הצבא המצרי. מקנחים בקפה צה"לי שחור, לא משובח אם כי לאור הנסיבות המקלות, שותים בהנאה. החשכה יורדת לאיטה, תופסת שליטה על מרחבי הלחימה. בגמר הארוחה מטפסים חזרה על הטנקים. הקטיושות המשוגרות לעבר אזור הצליחה, נראות בחשכה כמו מופע זיקוקין ביום העצמאות, אך ללא תרועות שימחה.... נכנסים לנוהל חניון לילה קרבי. כל טנק שומר על עצמו. איש צוות אחד ער בעמדת המפקד, מאזין לקשר ובכוננות להפעיל את המקלע במידת הצורך. שאר אנשי הצוות ישנים, איש איש בתאו, לבושים ונעולים, בכוננות להפעלה מידית. כל כלי הירי לרבות התותח, עם כדור בקנה. כל מה שנדרש זה לעבור ממצב שינה לערנות, לפתוח ניצרות וללחוץ על ההדקים. הצוות שלי מורכב מ"נערים". מכורח המציאות, הפכו בין לילה לגברים. בני 18 שסיימו זה עתה אימון צוות, זמן קצר לפני פרוץ הקרבות , והוטלו למלחמה אכזרית ללא כל ניסיון קרבי. זה הסטאז' שלהם. וואחאד סטאז' יצא להם. חברתי אליהם בגדוד 46 של חטיבה 401 לאחר שנפגעתי קודם לכן מטיל סאגר. הטנק הושמד והצוות שרד עם פציעות קלות. אני, ה"ילד"הבוגר, ה"מבוגר האחראי", בן 24, משוחרר טרי, עם מלחמת ההתשה ברזומה, מנסה להקרין תחושת בטחון. השעה בערך 22:00. הלילה חשוך. חושך מצריים. מסתבר ש"מכות מצריים" זה לא רק בהגדה של פסח. זה כאן ועכשיו, שלהי חודש אוקטובר. הירח צף ועולה בשעות המאוחרות של הלילה, קולות הירי מסביב גוועים לאיטם. הלוחמים,יגעים, מחפשים מעט מנוחה לילית. אני מחלק את שעות הלילה הנותרות לארבעה חלקים. כל איש צוות ישמור מעט למעלה משעה. הנהג ואנוכי, לא ישנו בלילה הקודם, בעוד ששאר הצוות זכה לכמה שעות "ניקור"בזמן התנועה. חלוקת השמירה, בהתאם. המשמרת הראשונה והאחרונה לי ולנהג בהתאמה, כדי לצבור מעט שעות מנוחה ברצף. כולנו מתארגנים לשנת לילה ככל שהמצב יאפשר. ישנים בתאים. אני ניצב בצריחון, עמדת המפקד בצריח, שומר ראשון. בודק שהמקלע תקין טעון ודרוך, כדור בקנה. העייפות מעיקה. מאות הלילות שעברו עלי באותה צורה בשרות הסדיר על גדות התעלה, מספר מועט של שנים קודם לכן, צפים ועולים בזכרוני. איך שגלגל ההיסטוריה מסתובב לו. הלילה, כמו מסך שחור מול הפנים. אין ירח. אין לנו אמצעי ראיית לילה. אני מנסה למקד את הראייה במאמץ לפלח את החשכה. הראות אפשרית לטווח של מטרים ספורים לכול היותר. כל שיח כהה בקרבת הטנק חשוד כאוייב. במצב של עייפות, הוא נע וזוחל לקראתך.... ככול שמעמיקים אל תוך הלילה, קולות המלחמה הולכים ונמוגים, מפנים את הזירה לדממה המדברית. דממה מוחלטת יורדת על שדה המערכה. גם רשתות הקשר תופסות עייפות ומפסיקות לברבר. חוש השמיעה מתחדד אוטומטית, פיצוי על מגבלות הראייה. האוזניים כרויות לקלוט כל רחש. הזמן חולף באיטיות מעצבנת. לפתע, רחש של חריקה קלה נקלט באזניים. דריכות מיידית משתלטת עלי. רחש, אותו אני מזהה בוודאות מוחלטת. רחש חריקת עיקבות נעליים בחול. האוזניים כרויות לקלוט כול שביב של רחש. הרחש נשמע שנית. ממש בקירבת הטנק. הזהוי וודאי. מישהו נע בחשכה במרחק מטרים ספורים מהטנק. את הרחש הזה שמעתי פעמים אין ספור בעבר, בלילות האינסופיים, על גדות התעלה, במלחמת ההתשה. זו הסיבה שאני מזהה מיידית ובוודאות. המחשבות טסות במהירות האור. "האם זה לנו או לצרינו"??? תחושת הבטן זועקת, סכנה מיידית. כול שריר, גיד ועצב נמתחים עד הקצה. אם יש מצב, לגייס את הירח בצו 8, זה הרגע הנוכחי. למרות שהמקלע טעון, עם כדור בקנה, בהחלטה של שבריר שנייה, אני מבצע דריכה נוספת. לוודא מוכנות לירי ב100%. במידה והאורח הלילי, משלנו, הוא ישמע ויזדהה מיידית, כול עוד נפשו בו. ניתן לבצע דריכה רועשת או מבוקרת ושקטה. אני בוחר ברועשת. לא מותיר מקום לטעויות. רעש דריכת המקלע מפלח את הדממה כמו רעם ביום בהיר. הידיים אוחזות במקלע והאצבע מתעקלת סביב ההדק. בעוד רעם דריכת המקלע עדיין מהדהד באוויר, פרץ של שאגות בערבית נשמע בטווח קצר מאוד מלפנים. קולות נפץ מנפצים את הדממה לרסיסים. שלושה שובלי אש מפלחים את החשכה, במעוף איטי, בגובה נמוך. שלושה טילי R.P.G כמו בהילוך איטי, טסים ישירות לעברי. מחזה מרהיב. רק מה? אליה וקוץ בה. אני המטרה! אני מתכופף אינסטינקטיבית לתוך הצריחון. הטילים חולפים כחצי מטר מעלי. צרורות מנשק אוטומטי מצטרפים לחגיגה. הנותבים חולפים מעלי. אין לי קצה קצהו של מושג, כיצד הם פיספסו מטווח של כ-30 מטרים וזאת כאשר הם מצויידים באמצעי ראיית לילה. ייתכן שרעש דריכת המיקלע, שיבש להם את התכניות. הלחיץ אותם מיידית. כידוע לחץ גורם לטעויות. יתרון ההפתעה שהיה לצידם, אבד להם. אני מבחין מיידית במקורות הירי. כ-30 מטר מלפנים. אני מזהה את רשף קני הרובים של המצרים. השניות הופכות לנצח. מימד הזמן מקבל משמעות שונה לחלוטין ברגעים אלו. אני עובר למצב פעולה אוטומטי. כל מה שלמדתי בשנים של אימונים ופעילות מבצעית, בא לידי ביטוי ברגע זה. האויב עם יתרון של שבריר שנייה, פותח באש. שולף ראשון, ומחטיא את המטרה. אני סוחט את הדק המקלע בחוזקה, בו זמנית. הלחיצה קשה. במכוון. לקבלת קצב אש מהיר. הצרורות שאני יורה, מכוונים ישירות לתוך רשף קני הרובים של האויב. זו המטרה היחידה שאני רואה. בלילה, היא נראית מצויין. תוך כדי ירי אני שואג לצוות פקודות. בהחלט לא השכמה אידאלית. לוקח להם פרק זמן קצר לצאת מהלם היקיצה ולהגיב לפקודות. תוך כדי ירי אני שואג וחוזר על פקודת האש. קצת מילות עידוד עושות את העבודה. הצוות מתעשת. מתחילים לעבוד. אין תחושת בדידות גדולה יותר מהבדידות שאני חש, בדקות הראשונות, כאשר אני נילחם לבדי. הטנקים הסמוכים לא פותחים באש. אני יורה את כל סרט המקלע בלחיצה ממושכת אחת. הכדורים הנותבים של האויב שורקים מעליי. אני מכוון לתוך רשף הקנים שלהם. הכדורים הנותבים שלי, עפים לתוך רשף קני הרובים של המצרים. התותחן פותח ניצרת תותח. אני פוקד לירות פגז. התחמושת במקלע נגמרת. התותחן לא מזהה מטרה. אני מעביר את השליטה על התותח אלי באמצעות בקר מפקד, נותן פקודת ירי, מכוון את התותח לכיוון מקורות הירי ולוחץ על ההדק. צורת ירי שקרויה בעגה המקצועית, ירי מהמותן. בשליפה. כמו האקדוחנים במערב הפרוע. רק קוטר הקנה מעט גדול יותר.... רעם הנפץ אדיר. אש האויב נקטעת מיידית. בבת אחת משתרר שקט. שקט שלא מבשר טובות. זה הרגע לבקרת נזקים. מסתבר שחלק מאנשי הצוותים בטנקים השכנים, ישנו על סיפון הטנק ולא בתאים בהתאם לפקודות. כתוצאה מהירי, מספר אנשי צוות חטפו רסיסים, פונו וטופלו. זה מה שקורה כאשר לא שומרים על שיגרה מבצעית. אני מנסה לעכל את החוויה. תחושת רטיבות בידי השמאלית, מטרידה. הזרוע מכוסה בדם כתוצאה מחתך עמוק באצבע. הלחיצה הקשה על הדק המקלע, וההדק חתך בבשר החי, עד העצם. בשיחת טלפון שנערכה לאחרונה, ביני לבין עזריה הטען קשר, הוא טרח להזכיר לי כי בעלות השחר, הוא הבחין שכול היד שלי מכוסה בדם והיה בטוח כי נפגעתי. ההסברים סופקו בחלוף 48 שנים. בעודי עסוק בהחזרת הטנק למצב של "היכון לירי" , לפתע, זעקה נואשת בערבית, שוברת את הדממה, "אללה" וכעבור מספר שניות שוב אותה זעקה, "אללה". ברור לי כי פצוע מצרי נותר שרוע בשטח בקירבת הטנקים. אין לי שום כוונות לייצר מגע. החוקיות פשוטה. לא צריך פרשנות. הקם להורגך, השכם להורגו. החשש ממלכודת גובר על כול יצר הרפתקני. למרות הזעקות הנואשות, אני אוסר על נקיטת פעולה כולשהי. בעודנו ממתינים במקומנו במתח מירבי לקראת הבאות, מתחילה הפגזה ארטילרית. ארטילריה בקצב מטורף. הפגזה רצחנית, על החניון שלנו. שטח החניון הינו לכול היותר 50×50 מטרים. ארבעה טנקים החונים בניצב לציר לקסיקון במרווחי לילה. האדמה סביבנו מתהפכת. זה מטורף. עשרות פגזים, בו זמנית, בקצב של מבול. ברד כבד, הוא דימוי יותר נכון. ברור לי מיידית כי אנחנו מטווחים. הקומנדו המצרי העביר את נתוני המיקום המדוייק שלנו לארטילריה המצרית ושערי הגהינום ניפתחו. אני פוקד על כולם לסגור מדפים ויורד נמוך לצריח. הראש בחוץ. מנסה לא להיפגע מההפגזה ובו זמנית, לשמור על קשר עין עם מה שמתרחש מחוץ לטנק. החשש , שמא תתרחש תקיפה חוזרת על החניון, גובר על כול פחד. במצב כזה מבצעים תרגולת של יציאה משטח מוכה. נוסעים במהירות כ-200 מטר קדימה ויוצאים מהשטח המוכה. קצב ההפגזה, מדהים. כבר חוויתי הפגזות אין ספור במלחמת ההתשה. הפגזה כזו, טרם חוויתי. כעבור מספר דקות ההפגזה חודלת. חוזרים עם הטנקים למקום החניון הקודם. מתארגנים מחדש לשגרת חניון לילה קרבי. רמת האדרנלין בדם חוצה את הקו האדום. החלום המתוק על שעות שינה, נגוז. נותר בגדר חלום רחוק. מרגע זה, כולנו ערים, בכוננות מידית, עד עלות השחר. העצבים מתוחים עד קצה היכולת. העלטה כבדה. אין לדעת מאין תיפתח הרעה. זעקות "אללה" מפלחות את הדממה. הווליום מוחלש מאוד. אני אוחז במקלע ,אצבע על ההדק, מכין את הצוות לתקיפה נוספת. דבר לא מתרחש. אני פוקד לא לנקוט בשום פעולה עד עלות השחר. הזעקות נמשכות עוד זמן מה וגוועות. משתררת דממה. הזמן זוחל באיטיות. המתח, מורט עצבים. בנקודת זמן מסויימת, הירח צף ועולה. מראה פניו העגולות מתקבל בברכה. הקדמונים סגדו לאל הירח. ברגע זה, אני בהחלט שותף לאמונתם. אורו החיוור מאיר את פני המדבר. טווח הראות גדל לכ 150 מטרים. חשיבות מכרעת. בלילה מואר, קשה להפתיע אותנו מטווח קצר. למי שלא חווה על בשרו חוויה מסוג זה, קשה להעביר את התחושה. רמ"ח איברים, שס"ה גידים, כולם מתוחים לקצה גבול היכולת. רמת האדרנלין בדם, ברמות חריגות. לכול פרק בחיים יש התחלה וסוף. גם הלילה הזה, מגיע לקיצו. השחר מתחיל להפציע. יחד אתו, אנחת רווחה. לוקח לגימה עמוקה מאוויר השחר המדברי הצונן. מנסה להסדיר את קצב הפעילות של מערכות הגוף לקצב נורמלי. עם שחר, מניעים את הטנקים, למלא מצברים. עושים סדר בטנק מהבלגן שנוצר בלילה. בעודי יושב על מדף הצריחון, אחד מאנשי הצוות נוגע בכתפי מאחור, בהפתעה. אני קופץ כנשוך נחש. פונה לאחור בפרץ של זעם, מוכן להרוג באותה שנייה. בהלה אוחזת בי מצורת התגובה. תוצר לוואי של לילה קשה. מבצעים סריקה לפנים בכוננות מיידית לכול תרחיש. בעלות השחר, זהינו את המנוול שהפך אותנו למטרה לארטילריה המצרית. שכוב על החול, כ-30 מטר ממקום החניון. חייל קומנדו מצרי אשר נפגע מצרור כדורים במפשעה. מוטל מת מפצעיו, מכשיר קשר נייד מדגם מיוחד מונח לידו, כנראה עם יכולת איכון מטרות, כמו גם נשקו האישי. מוקף במוקשי נעל חמושים. החול המדברי ספוג בדמו. סימני דם נוספים מסביב העידו ככל הנראה על נפגעים נוספים. בוקר ה-21/10. ראשיתו של יום נוסף במלחמה נוראית. התקיפה ב"מיסורי" עתידה להתבצע בהמשך היום. על כך בפעם הבאה. מקווה שהצלחתי לו במעט, להעביר לכם את התחושות האמיתיות או חלק מהן, כפי שחוויתי בזמן אמת. מי שלא היה שם, יתקשה להבין. עם ישראל חייב לטנקיסטים, לתומכי הלחימה שסייעו לנו , חוב ענק. כל צוותי הטנקים ותומכיהם, אשר לחמו באומץ רב, תוך התגברות על פחדים, והמשך לחימה, חרף האבדות הכבדות זכאים, לציון לשבח בלי יוצא מן הכלל.