שתיים בצהריים בנפח. מולי בדיוק באים מטוסים סוריים, יורים על הקרקע.

רצתי לבונקר חמ״ל אלוף פיקוד צפון והתחלתי לעזור בתשובות במכשירי הקשר.

האלוף יושב בראש השולחן וסביבו כל קציני הפיקוד. את המלחמה מציירים על ניילון שנפרש על מפת רמת הגולן התלויה על הקיר. לאט לאט ומהר מדי, התמלאה כל המפה בסימונים האדומים של האוייב, ונסיגת הסימונים הכחולים של כוחותינו.

התשובות בקשר נעשו קשות מרגע לרגע, במיוחד אני זוכרת את ג׳ינג׳י, קצין המבצעים, ששומע בקשר את קריאות היחידות לעזרה, והוא פונה אלינו ואומר בלי קול: ״מה לעשות? אין לי את מי לשלוח״, ועונה בקשר ומנסה לעודד, להרגיע ולתמרץ את הכוחות האוזלים בשטח.

ועוד אני זוכרת את הריצה לחדר הסמוך של חמ״ל חיל האויר, כי היה נדמה שם למישהו שקיבלו תשובה ממוצב החרמון הדומם, ואת הקריאות החוזרות ונשנות להם לענות. ודממה.

בשבע בערב היו כבר הסורים קרובים לנפח. ביננו לבינם הפריד רק ״כח צביקה״.

ההחלטה הייתה אז לפנות את כל הבנות לראש פינה. הזעזוע שלי מההוראה הזאת שורד בי עד היום. ל

פנות את הבנות? למה? אנחנו לא בנות אנחנו חיילות.

ההחלטה שגמלה בי במיידית שאני לא מתפנה.כל תחנוני למפקדי להגיד שאני חיונית ולא אתפנה זכו לתשובה כי מפנים גם את הבנות החיוניות.

למה?

בהחלטה של רגע, נכנסתי להתחבא מתחת לשולחן אליו ישבו האלוף והקצינים, מתחת למפה הירוקה. חיכיתי שם קצת זמן, וכשיצאתי להמשיך לענות בקשר כבר הייתי החיילת היחידה.

בשתיים בלילה, כשהסורים על הגדירות, התפנה כל חפ״ק האלוף, בשיירת כרמלים לבנים, בינות הפגזים הנורים מכל צד - לצפת. שם בבית ההבראה של השוטרים הקמנו בין ליל חפ״ק חדש.

היו אלה זמנים קשים. האלוף ישב ימים מול המפה, עיניו טרוטות והוא נותן את הפקודות שהועברו בקשר ליחידות הלוחמות.