חבר טוב מלמעלה

שמעון תמיר (סיימון)

הצלחתי במזל לשרוד את יום ה-8 באוקטובר 1973 שהיה מהמוזרים בחיי. היינו צוות סיור של שני נגמ"שים עם עשרה מילואימניקים בפיקודי.

באותו בוקר סיימנו מסע של 350 ק"מ על שרשראות מבאר שבע ועד פאתי התעלה. מיד נזרקנו לקרב המפורסם הידוע גם בשם התקפת הנגד הכושלת של ה-8 באוקטובר.

היה זה יומי השני בחטיבת הטנקים 421 אליה גויסתי בחטף. דהרנו בביטחון שחצני לעבר מוצב פורקן במטרה לחלץ את הלכודים בו ובסופה של המהומה סיימנו עם זנב בין הרגליים נסים חזרה מזרחה אל מסתורי הדיונות נרדפים על ידי מטחי סאגרים, ירי טנקים וארטילריה מצרית.

לעת ערב פונתה שארית החטיבה המדממת מזרחה לאחר שחולצו ההרוגים והפצועים.

החשכה ירדה על הכביש היורד מטסה לתעלה והביאה עמה תחושה כאוטית – איש לא הבין היכן המצרים והאם באמת נעצרו בהתקדמות מזרחה.

בסביבות עשר בלילה נקראתי למשימה חדשה בגדוד הטנקים 264. המג"ד גיורא לב ישב על ברכיו בצד הכביש לבוש במעיל רוח ועל החול הייתה מונחת מפה 100,000 עליה האיר בפנס צה"לי מרופט.

לא הכרתי אותו.

"אנחנו פה על כביש טסה, וכאן יש לי חמישה טנקים שמחזיקים את הקצה המערבי של מתחם 'מכשיר'.

הם במגע עם המצרים שנעצרו אחרי קרב קשה ב'חמוטל'. "מכשיר וחמוטל" - שתי דיונות תאומות ובתווך ביניהן עובר כביש הרוחב שכולם רצו לשלוט עליו.

לימים יסתבר לי שההתכתשות עליהן תימשך עוד 13 סיבובים עקובים מדם, אבל עכשיו היינו עדיין בשולי הסבב הראשון וכבר עם עשרים הרוגים ו-12 טנקים פגועים.

"החבר'ה האלה הם הכח היחידי המבצעי בין הכוחות המצרים לבין טסה. הם בלי דלק, בלי מים, בלי תחמושת למקלעים ובעיקר בלי מכשירי קשר כי המצברים של הטנקים התרוקנו ואסור להם להניע כדי לא להתגלות ולא לבזבז דלק". "צריך להגיע אליהם".

בחנתי את המפה - זה היה ניווט של 6 ק"מ בדיונות. "איך אתה מתכנן את נתיב ההתקדמות?" שאל אותי. לקחתי עט ושרטטי ניצב. "אנחנו נסע 2.8 ק"מ בדיוק דרומה ואז נפנה בזווית ישרה 5.3 ק"מ בדיוק מערבה".

"למה שלא תנווט באזימוט ישר על קואורדינטות?" שאל. "כי אין לי מצפן" עניתי לו. "אין לך מצפן? איך?" – "ניווט כוכבים" עניתי לו.

השתררה דממה.

מרחוק שמעתי את קולות מכשירי הקשר ואת הבקשות של יושבי המוצבים לחילוץ. "כוכבים? אתה בטוח?" הרגשתי את מבטי החיילים שלי צורבים בגב.

הצבעתי לשמים לכיוון מערב והסברתי לו: "קשה למצוא את כוכב הצפון כי הדובה הגדולה והקסיופיה נמצאות מתחת לאופק – מה שנשאר זה חץ הצפון עליו אפשר ללכת במקביל או בניצב".

הוא לא ענה והשקט חיזק את הספקות. "אני אגיע אליהם" אמרתי לו, מלא בטחון נערי נשען על מאות הלילות בהם שהיתי בילדותי ונעורי תחת כיפת השמיים. לילות בזכותם הפך הלילה לחברי הטוב ביותר.

הדממה הספקנית הפכה למעיקה וסמיכה – משתקת. לאחר דקה ארוכה הרים לב את הפנס לשמים והאיר לחושך לכיוון החץ במשך דקה ארוכה, מין טקס אפלולי ומוזר כאילו מנסה למצוא משענת להחלטתו, ואז סנוור את פני. "מה קרה?" התפלאתי. "אני לא מכיר אותך אני רוצה לזכור את הפנים". המסר היה ברור. שתקתי.

"אם אתה מוכן צא לדרך" הורה לי בכבדות ובמועקה שהסגירו את ספקותיו הקשים לגבי סיכויי ההצלחה. "נחכה עד שהירח ישקע" עניתי לו, "השטח שורץ מצרים והנגמשים שעולים על סכיני הדיונה הם טרף קל לכוונות של הסאגרים - האפלה לטובתנו".

העמסנו על הנגמ"ש את מכשירי הקשר, התחמושת והמים וחפ"ק המג"ד עזב מערבה ברעם מנועים ונותרנו לבדנו, שני נגמ"שים בודדים ועשרה לוחמים על הכביש הדומם. שקט מצמית ירד על מדבר הדיונות.

היה ליל ירח בהיר צונן חד ובהיר עד אימה – לא לילה להתגנב בו עם נגמ"ש בין קווי האויב. הרגשתי בגבי את הספקות של החיילים, החושך לא כיסה את האימה הפקפוק וחוסר התוחלת.

חיכינו עד ששקע הירח ויצאנו בנסיעה ללא אורות באפלה מוחלטת – אחזתי בחץ הצפון כבמשענת וזה השיב לי בביטחון – "חבר סע הפוך הכל בסדר". ואז לאחר דקות ארוכות של טיפוס וגלישה על הדיונות לפתע עצירה על הברקסים. "למה עצרת?" שאלתי את טובול הנהג. "שכחתי לעדכן – זו מכונה אמריקאית המד ק"מ עובד על מיילים".

החסרתי פעימה, לפי החישוב עברנו את נקודת הפניה. הוצאתי פנקס קוהינור כתום שעוד המשיך איתי מהסדיר וביצענו חישובי המרה. חזרנו כברת דרך צפונה ואז פנינו בניצב לחץ יישר מערבה. חץ הצפון – שלושה כוכבים על הניצב ואז רווח עד השפיץ ומממנו באלכסון שלושה לצד אחד ובודד לצד השני.

לא מושלם, שבור, לא בדיוק לצפון המוחלט אבל משענת יציבה כמו האדמה מתחת לשרשראות. ניווטתי ישר לאמצעו וברכתי על כל הלילות שביליתי תחת שמי הכוכבים של ארצנו עד שהפכו לחלק ממני.

הגענו לכח המבודד.

"אתה נשאר כאן איתי" התחנן המ"פ. "המצרים נמצאים 200 מ' על הדיונה ממול. אני צריך גיבוי של ח"ר".

עם בוקר נעלם החץ אל שמי השחר הכחולים העמוקים שמיד התמלאו בהפגזה ותימרות עשן, פני המדבר החוליים צוירו בשובלי טילי סאגר שמתחו קווים עשויים חוטי נחושת דקים על הדיונות כאילו היו קואורדינטות על מפה.

הסתבכנו בקרב חמוטל השני אבל זו כבר פרשה אחרת.

מאז כשאני מביט לשמים ומחפש את החבר שלי אני יודע שתמיד יהיה שם - יש על מי לסמוך.

שמעון (סיימון) תמיר