היום השלישי למלחמה בגזרת אבו רודס, קומנדו מצרי ניסה להיכנס למחנה ולאזור מתקני הנפט.

אני הייתי האחראי תחמושת ונשק, הייתי חייל סדיר לפני שיחרור.

היה כח מצומצם עד שהגיעו חיילי מילואים, ביום הרביעי הגיעו פלוגה של חיילים צעירים מחיל הצנחנים אחרי טירונות לבסיס, ופה הרגשתי אחריות גדולה על כתפיי.

כנשק בבסיס החבר'ה הצעירים היו עומדים לפניי בשלשות, והייתי בודק את נשקו של כל חייל לפני יציאה להרים שמסביב לבסיס - להילחם בקומנדו המצרי.

מקרה אחד שזכור לי במיוחד עד היום היה בחור שיצא להילחם וחזר באותו יום עם תת המקלע מאג תקוע, ללא אפשרות ירי. לקחתי את המקלע לנשקיה, ועשיתי מ-2 מאגים אחד.

הבחור שחזר בערב מהקרב פנה אליי ואמר לי "המפקד, המקלע היה עשר הורדתי 4 חיילי אויב קומנדו".

היתה לי הרגשה מאד טובה על זה שמה שלמדתי בקורס נשקים בתחילת השירות שלי עזר לי בשעת חירום.

ביום החמישי הבחור יצא שוב, קיבל צרור, אבל הוא ניצל כי הכדורים פגעו במאג. לצערי החברה הצעירים יצאו למיתלה בסיני ו-80 אחוז נהרגו. מאד היה מצער לשמוע. ביניהם היה שכן וחבר מאזור המגורים, שהיגע עם הטירונים, הוא היה מ"כ שלהם.

ביום השישי באזור הצהרים אני וחברים ישבנו בהמתנה, כשלפתע טבח היחידה הודיע לי שהגיע עוף למטבח ושנגיע לאכול.

חברי התעצל לקום, אבל משהו לא נתן לי מנוח והפצרתי בו לקום. הוא נענה לי, לבשנו את החגורה ויצאנו לכיוון חדר האוכל.

כמו שאנחנו הולכים, לפתע מטוס אויב ענק מסוג מולטוב היגיח מעל הבסיס, וכמו בסרטים אנחנו מסתכלים מעלה והמטוס שולח ומפציץ את האזור בפצצות עצומות.

התחלנו לרוץ לעבר השוחה, אני לכיוון אחד וחברי לכיוון אחר.

כמו שאני רץ, נשמע פיצוץ אדיר.

אני עפתי באוויר, נחתתי על היד, ראיתי שלא נפגעתי וקפצתי לתוך השוחה. לצערי, 20 חברים מחיל האוויר שהיו חיילים סדירים איתנו בבסיס נהרגו מההדף העצום.

מאז אני וחברי שניצל, שואלים אחד את השני כשאנחנו מתקשרים אם הוא בא לאכול עוף חחחח... כי למעשה העוף הציל אותנו. אם לא היינו הולכים, המבנה שהיינו בו נפגע גם הוא.

אכן מזל רב.