"אני לוקח משקפת ומזהה בבירור שהלהקה היא להקת מטוסים. הלם...פתאום אני מבין לגמרי בברור, הם באים לתקוף את הבסיס! "

אוקטובר 1973, יום כיפור , אני במשמרת צהריים במגדל הפיקוח בשארם, בח"א 29. לבד.

בעלי הדרגות הבכירות אנשי המפתח והמפקדים שיצאו הביתה לחג הוחזרו במפתיע לפני כשעה בדקוטה שמיד המריאה בחזרה, בדר"כ אין טיסות ביום כיפור.

השעה 1400 לערך. אני סורק את האופק הבהיר. תרגולת. מתחיל מצפון, קצה מסלול 22 ימינה קו החוף של סיני, נאבק באופק, ממשיך ימינה, ים כחול ועמוק, אניה מתרחקת באופק, עוד ימינה ים וים אני ממשיך לסרוק והאי טיראן נכנס לי לתחום הראיה.

האי קרוב מאוד והוא חלק מהנוף היום יומי שלי, אני חולף על האי ושוב מגיע לים הכחול והאופק שוב מופיע באין סוף, ממשיך ימינה , דרומה.

מבחין בהמון נקודות שחורות קרובות לקו המים, מתקדמות צפונה. כמו להקת צפורים נודדות. רגע, משהו לא מתאים, זו לא עונת הנדידה, ובעונה הן בדרך כלל טסות יותר גבוהה ובכיוון הפוך. אם לא ציפורים אז מטוסים, אבל זה לא יתכן, יום כיפור, אין טיסות אימון ויחידת הבקרה לא הודיעה על טיסות במרחב, זה לא יכול להיות.

אני לוקח משקפת ומזהה בבירור שהלהקה היא להקת מטוסים. הלם.

לוחץ על הקשר לבקר ושומע תשובה מנומנמת, אני משתדל לשמור על קור רוח ושואל אותו אם הוא רואה במכ"ם להק מטוסים מדרום-מזרח, משיב: "אין דבר כזה אני לא רואה כלום".

אני, "אבל אני רואה בעיניים !".... "אז תקנה משקפיים" הוא צוחק וטורק את הטלפון.

הנקודות מתקרבות לאי טיראן וגם ללא המשקפת אני מזהה צורת מיתאר של מטוסי קרב. אני שוב מזמזם לבקר. "מה אתה שוב רוצה ?" אני עונה בהתרגשות, "אני מזהה וודאית כ-20 מטוסי קרב בגובה נמוך מדרום לצפון עכשיו מאחורי האי טיראן".

שתיקה.

משיב "זה לא יכול להיות אני לא רואה שום דבר, תרגע". וטורק.

טור המטוסים נעלם מאחורי האי טיראן, אם אני מעריך נכון, בעוד רגע הטור יחלוף אותו ואראה אותם שוב. והם אכן מופיעים שוב ומתחילים בפניה שמאלית לכוון מסלול 22.

פתאום אני מבין לגמרי בברור, הם באים לתקוף את הבסיס! חוסר אונים ובלק אאוט רגעי ואז האדרנלין מתחיל לזרום, אין מחשבות אין היסוסים הגוף מתחיל לפעול על פי אינסטינקטים וללא מחשבה.

זינוק אל מפסקי הסירנות, מרים את הנצרות ומפעיל במקביל סירנת ירוט וסירנת תקיפה אוירית, עולות ויורדות, לא יכול להוריד את היד מהמפסקים, צריך להמשיך לנענע.... יד אחת על המפסקים ויד שניה חובטת במפסקי האינטרקום למבצעים ולמב"ס, עמי הקמב"ץ עונה " עמי זה מיגים, זה מיגים" אני צועק לו.

אני לא מרפה מהסירנות וממשיך להפעיל עולות ויורדות בטירוף, אני חייב להעיר את כולם שיסתתרו.

מרחוק אני רואה קבוצת חיילים בבסיס עומדת ומסתכלת על המגדל, הם לא קולטים! הם לא רואים מגובה הקרקע, אני גבוהה במגדל.. אני מרפה מהסירנות טוען את אקדח הזיקוקים ומתחיל לירות לעברם... הם חייבים להגיב.

הם בורחים וצוללים לשוחות.

התוקפים ממשיכים לטוס דרומה מתישרים על ציר מסלול 22 ומטווח של כ 6 ק"מ מתחילים לטוס ישירות אלי. פיצוץ ! ועוד אחד, ועוד אחד, רעש מנועים מהדת"ק, צוותי 2 מטוסי הפנטום שעמדו בכוננות אבטחת טיסות אלעל לדרום אפריקה הגיבו לאזעקת הירוט שלי.

לא ידעתי שהם קיבלו התראה מהטייסת שלהם והכניסו את עצמם למיידי. לא הייתי ב"לופ".. במהירות שיא הם מניעים ומתחילים לעלות מהדת"ק ולהסיע למסלול 04, שאקי ונחומי הם הזוג.

אני ממוקם גבוהה ורואה את המיגים, הטייסים לא רואים כלום, זוית הראיה לא מאפשרת והבקרה עיוורת. אני מדווח לטייסים בקיצור ובלי קודים, אין זמן, נותן רשות המראה חופשית על פי שיקול דעתם, לא בטוח אם בכלל שמעו אותי, אם בכלל היו זקוקים לי, אין לי סמכות כזאת, אני בסך הכל רב טוראי.

אש על המסלול והמגדל רועד, שני הפנטומים מאיצים עם מבערים מנתקים קצר ומיד מושכים לגובה שניות לפני שטור מטוסי מיג מצריים מתחיל לשחרר פצצות על המסלולים ומבני הבסיס.... הפנטומים לא יודעים על המיגים, הם פונים אחד ימינה והשני שמאלה כדי לאסוף גובה ולסרוק את המרחב.

תוך כדי הפניה הם מבחינים בעשן ההפצצה על הבסיס, ממשיכים בפניה רחבה ומתארגנים לקרב אויר, זה לוקח זמן... ובינתיים. ...המיגים טסים בזוגות, אחד על ציר המסלול הראשי והשני על ציר המסלול המקביל. אני באמצע.

מיגים מימיני ומשמאלי בגובה המגדל.

כל מטוס מטיל פצצה אחת, פצצת פיצוח מסלולים, הפצצה ניתקת מגחון המטוס ממשיכה לטוס קדימה, פותחת מצנח קטן צוללת אנכית ונתקעת באדמה או במסלול הטיסה.

שתי הפצצות הראשונות נתקעות באמצע המסלולים, אחד, שתיים שלוש ... בום אדיר, הבזק אש, ענן חול ואבק. פגיעה בול! שני המסלולים נפגעו במרכזם.

זוג שני משחרר, לא מדייק, פגיעה בצד המסלול אין נזק. הזוג חולף על פני בגובה המגדל, אני רואה את קסדות הטיסים, אחד מהם מפנה את הראש אלי וממשיך דרומה.

זוג שלישי מגיע לנקודת ההטלה, מטיל את הפצצות שלו מעט באיחור, אני עוקב אחרי מסלולן, אחת מתקרבת ישר אלי ואז נוטה למטה ונעלמת לי מזוית הראיה, ברור לי שהיא פוגעת בבסיס המגדל, אני מתכווץ מוכן לפיצוץ, האדמה נרעדת, השמשות מזדעזעות והחשמל במגדל נפסק.

הפצצה נתקעה באדמה למרגלות המגדל, אני עוצם עיניים בחוזקה שתיים, שלוש... כלום. פצצת נפל אין פיצוץ.

מרים ראש וממשיך, אין הפוגה. מבנה הגנרטור נפגע ומעלה עשן, דיווח לתחזוקה, פצצות נפל נוספות תקועות ליד המגורים, דיווח למבצעים, קובי בן יהודה הטכנאי מתחנת הקליטה שועט במדרגות ודרך פתח הרצפה מושיט לי מ"ק UHF נייד, שנינו רועדים ומתקשים להבריג לו את האנטנה... הפנטומים חוזרים, צוללים מגבוה ונכנסים לקרב אויר בגובה נמוך, ירי מקלעים וטילי אויר אויר בכינון ישיר מטווח קצר, מיגים נופלים בבסיס וסביבתו והופכים לכדורי אש, מיגים נפגעים מעל המים צוללים ונעלמים.

סרט.

כמו קרב אויר ממלחמת העולם הראשונה, כמו בסיפורי המלחמה שקראתי לרוב.

המרדף נמשך מחוץ לתחום הראיה שלי,ההלם חולף. המסלול! צריך לטפל במסלול. כיבוי אש, גרים מתחת למיגדל, פעמון אזעקה והנחיות במערכת הכריזה, עוד לפני שסיימתי אני רואה שהם כבר על הרכבים מצוידים בכלי עבודה מאולתרים, טסים לעבר הבורות במסלול.

אנשים שברגיעה אי אפשר היה להעיר אותם בבוקר לבדיקת מסלולים, מזנקים עכשיו מתוך השוחות ובידיים חשופות, מנסים למלא את הבורות במסלול ולסלק אבנים ומכשולים.

חינוך של שנים בא לידי ביטוי, אנחנו אחראים על תקינות מסלולי הטיסה. נקודה. בלי מסלול תקין אין שדה תעופה בדרום סיני. ההתקפה מסתיימת. שקט.

בבסיס בודקים נזקים, הכבאים ועוד מתנדבים מנקים את המסלול. שני הפנטומים קצרים בדלק מפסיקים את המרדף , 7 הפלות, חוזרים לנחיתה. אני מדווח על מסלול פגוע. אחד אומר שיש לו מספיק דלק לעציון, השני קצר מאוד חייב לנחות.

אורי שוורץ המ"ע שלי מגיע אחרי ריצה מטורפת מהמגורים. פינוי מסלול מהעובדים, פנוי. צוותי כבאיות מחכים לצד המסלול. נותנים רשות נחיתה והוראות אחרונות לשמור שמאל מסלול בתקווה שיעבור לצד הבור. סיכוי גדול לפיצוץ גלגלים בגלל האבנים על המסלול.

נגיעה , מצנח עצירה נפלט, ריצה קצרה, המטוס נעצר על המסלול נתפס בכבל העצירה.

הפנטום חוסם את המסלול, אין מי שיודע איך מחלצים אותו. שוב שקט.

המגדל כבר מלא, פקחים הגיעו מהמגורים. אני יכול להרגע. אני כבר לא לבד. יוצא למרפסת, פונה לים שלא יראו, מהדק לסתות בעוצמה, מתנשם בכבדות, הדמעות זולגות והגוף רועד ללא שליטה....

המלחמה נמשכת והיינו עסוקים. לא היה לי זמן לחשוב ולעכל. לקח חודשים, אולי שנים ואולי עד היום...

לילה ראשון יורד, חושך, פחד אימים. הם יכולים להפתיע אותנו שוב, שמועות על תקיפה נוספת מתרוצצות, בלילה זה יהיה הרבה יותר קשה. וזה אכן הגיע ומכיוון בלתי צפוי, בלתי צפוי ומפתיע כמו כל המלחמה הזאת.

לילה ראשון שחור ומפחיד, שומרים על האפלה, חושך מצרים, נוריות שולחנות הפיקוד עומעמו למינימום.

לא מדברים הרבה, אין שיחות בטלות, אין צחוקים.

חבורה מוכת אימה של בחורים צעירים שהתבגרו ברגע. מאיפוא זה יבוא ובאיזו עצמה. זו המחשבה שכולם מגלגלים. העיניים מנסות לקרוע את החשכה, השמיים הענקיים מלאי כוכבים מנצנצים, כל נצנוץ חשוד, אולי הוא המכה הבאה.

השמיים בסיני ענקיים, והמדבר לא מסנוור את השמיים. כמות הכוכבים אדירה וכשאתה מתמיד להסתכל עליהם, המושג "נצנוץ כוכבים" מקבל את המשמעות הנכונה, זה כבר לא נקודות אור קבועות בשמיים, כל נצנוץ יכול להתגלות כטיל במעופו או מטוס מתקרב, והפחד רק מעצים את האילוזיה.

הפנטום עדיין תקוע על המסלול המחורר, אף אחד לא יודע איך מחלצים אותו מהכבל... אחד הפקחים מדווח על שובל אור בשמיים, אנחנו יוצאים למרפסת לעזור בזיהוי, השובל נפסק ורק נקודת אור ממשיכה בתנועה לכיוון ההרים במערב, עוקבים אחרי הנקודה עד שהיא נבלעת ברכס, עוד שניה ופטרית אש מתרוממת מהרכס, ודועכת.

אנחנו עדיין לא קולטים.

מטוס קורא ומדווח שהוא מעל דהב ואיבד קשר עם יחידת הבקרה... מבנה מטוסי קרב קורא, מדווח דברים בלתי מובנים לנו, ומבקש נתונים שאין לנו... עוד מטוס ועוד מטוס ואנחנו מתחילים להבין... מנסים לטלפן לבקרה, אין תשובה, קוראים להם בקשר, אין תשובה.

לפתע אנחנו קולטים, פטריית האש היא מה שהיתה עד לפני דקות יחידת הבקרה יב"א 528. הטיל פגע בהם. איבדנו את העיניים שלנו, העיניים האלקטרוניות הרואות בחשכה, את הבקרים המנהלים את כל המרחב. כל הפעילות האוירית של דרום סיני קוראת לנו, זקוקים לפקודות, אישורים, הכוונה, משימות... והכל בהול מיידי ואמיתי.זה לא תרגיל, זו מלחמה.

אנחנו בהלם ומתחילים לאלתר מכלום.

המצב לא ברור ואין אף אחד שיכול לעזור ליעץ או להנחות. אנחנו עונים בקשר לכל המטוסים אבל יותר מזה אין לנו מה להגיד להם... חוסר אונים משתק.

צעדים מתחילים לעלות במדרגות הברזל, לא ריצה של טכנאי נרגש או פקח שחזר מהשרותים וממהר בחזרה, אלא צעדים רגילים של לפני המלחמה. פתח הרצפה מתרומם ומופיע ראש כסוף ולא מוכר עם דרגות אל"מ על מדי א'. עולה דרך הרצפה ומאחוריו הקמב"ץ עמי.

האל"מ נעמד מאחורינו ולא אומר מילה, אנחנו ממשיכים לנסות לנהל את מה שאי אפשר לנהל והוא מקשיב וקולט. לאחר מספר רגעים הוא מציג את עצמו. אל"מ יאק, (מבכירי טייסי חיל האויר , אלוף הפלות ודמות נערצת) מפקד הבסיס לשעת חרום.

אנחנו מסתובבים אליו בהרגשת הקלה, הנה, יש מי שיקח פיקוד ויחלץ אותנו מהצרה שנפלה עלינו, יחלק הוראות ויעשה סדר בבלגן.

להפתעתנו הוא אומר: "חברה, אני הגעתי לפני כמה שעות, אתם פה כבר שנים ואתם יודעים הרבה יותר ממני. אתם עושים בסדר גמור,תמשיכו לעשות מה שאתם מבינים. זה בסדר גמור, אני סומך עליכם" אכזבה ותדהמה... יאק נשאר עוד דקה, מצדיע לנו ונעלם בפתח הרצפה, עמי הקמב"ץ ההמום רץ אחריו.

כמה רגעים חולפים, שתיקה והלם, ופתאום אנחנו קולטים סופית שכדאי שנפסיק לחכות לישועה מגבוהה ונתחיל לקחת אחריות מלאה ורצינית על המצב שנוצר.

יאק הפגין מנהיגות , קור רוח וחכמה אמיתית. בשני משפטים ובגישה נכונה רתם אותנו לבצע משימה מטורפת בצורה הטובה ביותר. והלילה נמשך... קול חלש בוקע מרשת התקשורת המנהלתית, קורא למגדל ומזדהה באות של יחידת הבקרה 528, מישהו מזנק למיקרופון ועונה.

הקול הוא קולו של נהג שרק לפני כמה שעות העלה מהבסיס להר משמרת של מוכמות, צפניות, אנשי קשר ובקרים. הקול מדווח שפגע בהם משהו, יש שריפות, כל הקרונות נפלו מההר, יש איתו מספר אנשים ויורים עליהם...

אנחנו מדווחים למבצעים והדווח מועבר למפקדת הירוקים במרש"ל, שולחים טנקים כדי לחסל את חולית הקומנדו, הטנקים מגיעים לפתח היחידה, קבוצת חיילים אחרת חושבת שזה טנק מצרי ויורה עליו, הטנק חושב שאלו חיילי אויב ומשיב באש...

לילה ארוך... שרשרת אי הבנות ושגיאות...

7 חיילים נהרגים, חלקם מאש כוחותינו...

מלחמה.