"זוהי תמונה שתלויה אצלי בכניסה לבית, כאשר אני ניצבת בראש השולחן ובו נוכחים – ראש הממשלה גולדה מאיר, משה דיין, שמואל גונן (גורדיש), אורי בן ארי ועוד אנשי צבא מוכרים מהתקופה."

בשעה 14:00 אזעקה. רצתי מיד לטלפון. תפקידי במילואים הוא לגייס את פלוגת הקשר.

קבלתי הוראה: "צאי למקום המפגש וגייסי משם".

לקחתי סל קש וכפכפי גומי ויצאתי לקרב. טיפשה, לא מגבת, לא מסרק, לטיול יצאנו...

הגדוד מגיע.

נשיקות, חיבוקים ויורדים לפיקוד באר-שבע לאסוף את האנשים.

"להתראות בעוד שישה ימים", חלק מהיהירות הישראלית...

הודעתי למפקדי הישיר צבי אמיד, מקש"פ דרום, שכאן אני לא נשארת: קפה ותה מעולם לא הגשתי וגם עכשיו לא אתחיל. המפקד: "תצטרפי לג'יפ קציני הקשר היורד עכשיו לחמ"ל באום חשיבה".

הג'יפ נוסע, עלטה מוחלטת, אבל מפעם לפעם טיל סאגר עובר מעל לאט לאט.

הגענו וירדתי באינספור מדרגות לחדר המשקיף לחדר החמ"ל הראשי.

לפתע מגיע טלפון המורה לפנות את הבנות, אני מסרבת להתפנות. נודע לי שמפה ועד התעלה אין שום שמירה. מחכים לעתודה אקדמית שתשמור עלינו.

אלוף פיקוד דרום, גורודיש, מורה לצוות לכל אחד נשק אישי ולי נותנים רובה "טוטו". הרגשתי כמו חנה סנש.

בהמשך תפקדתי כקשרית בחמ"ל המרכזי "אום חשיבה" - בקשר ישיר עם גורודיש (שמואל גונן).

לילות ללא שינה והמון המון בלאגן מכל עבר. מצורפת תמונה נהדרת מהחמ"ל: בתמונה ניתן לראות אותי בראש השולחן ובעצם "מי באמת ניהל את המלחמה"...

וברצינות – זוהי תמונה שתלויה אצלי בכניסה לבית, כאשר אני ניצבת בראש השולחן ובו נוכחים – ראש הממשלה גולדה מאיר, משה דיין, שמואל גונן (גורדיש), אורי בן ארי ועוד אנשי צבא מוכרים מהתקופה.