מה שקרה לי במלחמה זה נס.

אנחנו בסיני. אלו הימים הראשונים של המלחמה ואני משמש כתותחן בטנק.

אנחנו מטפסים למעלה לעמדת התצפית ושם אני מצליח לראות מה מחכה לי מעבר לגבעה – כ-100 מטרים מאיתנו יש חמישה טנקים מצריים. אנחנו חשופים ואני לוחץ על ההדק, אבל הפגז לא יוצא.

ואז אני לוחץ על ההדק המשני, ושוב הפגז לא יוצא. חשבנו שזה הסוף, אבל האמת היא שזה היה הנס שלנו. המצרים לא ספרו אותנו.

הם הניחו שהטנקים שלנו מושבתים, אז פשוט המשיכו ליעד הבא, לשרמנים שמאחורינו.

אם הם היו מגלים שהטנק שלי עדיין פעיל, למרות שחצי שעה קודם לכן פגע בו טיל נ"ט, זה היה הסוף שלנו. הם היו מחסלים אותנו. אבל הפגז לא נורה. מזל? אני מאמין שהייתה עליי שמירה.

שני הטנקים שלנו הסתובבו וליתר ביטחון פתחנו מדוכות עשן שיסוו אותנו ונסוגונו.

כשהגענו לעמדה נוחה יותר סוף-סוף יכולתי לבדוק למה לא יצא הפגז. פתחתי את הסדן, שלפתי את מחט הירי, וראיתי שהנוקר שלה מכופף. זה משהו שלא ראיתי בחיים. היא אמורה להיות עשויה מאחד החומרים הכי חזקים שיש – טונגסטן קרביד.

זה טנק שיריתי בו 400 פגזים ובפעם הזאת הוא לא ירה.

עליתי לעמדה החדשה שבה הייתי. היו מולנו אולי 50 טנקים או 100 עכשיו. הפעם הטנק ירה. וכל פגז פגע בול במטרה.

שאגנו משמחה לאחר חיסולם של חמישה טנקים ושני נגמ"שים שהיו בראש הכוח המצרי. המצרים נסוגו.

ככה זה עם ניסים, הם קורים כשצריך אותם.

התחלתי להאמין בזה מאז.

אני לא מאמין שמזל שמר עליי ממוות באותו יום, אבל משהו כן שמר עליי.

אני לא איש דתי, אבל אני מאמין שהיה איזה כוח ששמר עליי במלחמה הזו