באותו יום הייתי בבית הכנסת. הייתי אז ילד. בערך בשעה 14:30, בזמן תפילת מוסף, אבא שלי עליו השלום משך בזרועי והודיע לי שמגייסים מילואים - הסורים והמצרים ריכזו כוחות ברמת הגולן ובאיזור התעלה.

לאחר סיום התפילה חזרנו הביתה. זמן קצר לאחר שחזרנו, ״קרעה״ את האוויר צפירה חזקה. ליד הבית ראיתי אוטובוסים שחיכו לחיילי מילואים. בערב הושמעה הודעת ראש הממשלה, גולדה מאיר על פרוץ מלחמה. משפט אחד זכור לי מדבריה: ״צה״ל נלחם והודף את ההתקפה.לאויב נגרמו אבידות רציניות…״ התבקשנו להאפיל את הבית לנוכח סכנה של תקיפה אווירית.

כמה שנים אחרי, הוסבר לי שאחד המתפללים, כבעל מאפיה הוא שויך למשק לשעת חירום, והיה צריך לפתוח את המאפיה שלו כדי להכין לחמים לחיילים. כנראה הוא שיידע אותנו על פרוץ המלחמה.

אני הייתי בדעה שצה״ל מנצח, אבל כמה חודשים ושנים לאחר מכן, הבנתי שהמצב לא היה כזה פשוט: שני הימים הראשונים היו קשים, הרבה אבידות, פצועים וקרוב ל-250 שבויים..