מזל? גורל? מכתוב? נס?

התגייסתי ב 02.11.1970. טירונות ברפיח, מקצועות בג'וליס וצמ"פ בשיבטה ובביר גפגפה. ואז התחלתי את הפעילות המבצעית, עלינו לרמת הגולן לחטיבה 188.

הגעתי לפלוגה ז' שהייתה בקו באותו הזמן, על הקו של סוריה וישראל.

עברתי שירות סדיר כמו באותם הימים. היו בהם ימי קרב שבו השמדנו טנקים סוריים, וקיבלנו בקבוקי שמפנייה. הייתה פשיטה ללבנון, בקיצור הרגשנו קרביים מאוד.

ואז, 3 שבועות לפניי שהייתי אמור להשתחרר פרצה מלחמת יום הכיפורים, המלחמה הנוראה ההיא.

יצאתי הביתה ב-05.10.1973, ערב כיפור. הזניקו אותי באותו היום אחר הצהריים, הגעתי לחושנייה ב-06.10.1973. בשעה 13:50, הגיע אליי חייל, חודריאן משה, ואמר לי לעלות לזחל"ם.

אך אמרתי לו שאין לי כובע פלדה, לכן אני לא יכול לעלות. ומסתבר שעשיתי טוב, מכיוון שאת החוליה הזו תפסו הסורים והרגו אותם. וזו פעם ראשונה שניצלו חיי.

רגעים ספורים לאחר מכן, התחלה הפגזה נוראית ומטוסים סורים ירדו עלינו.

התחבאנו בשוחה, לאחר הפוגה קלה עלינו על ג'יפ מ"פ ונסענו לנפח. וכך ניצלתי בפעם השנייה.

הערב ירד ולמחנה נפח החלו להגיע טנקים פגועים מהחזית. פגשתי את צביקה גרינגולד, שהכרתי אותו מהיותו מ"פ שלי בעבר. התחלנו לטפל בטנק ולהשמיש אותו ליציאה. לילה, חושך. השעה 21:15 לערך, אנחנו על ציר הנפט לכיוון חושנייה.

הייתי היחידי בתור נהג, היה לי מכשיר לראיית לילה {קרנף) והודות לכך ראית טנק סורי מולנו במרחק של 30 מטר לערך.

צעקתי בקשר "המפקד, טנק מולנו".

צביקה נתן פקודת ירי, והטנק הסורי הושמד. וזו הצלה שלישית שלי וכל צוות הטנק.

הטנק שלנו נפגע במערכות הקשר, על הטנק עלה מ"מ מגדוד 53 שלא הכרתי אותו כמו את שאר הצוות שלא הכרתי.

עם הצוות החדש לאחר התיקון בנפח המשכנו להילחם, הגענו לעמק הבכא עם כח של יוסי בן חנן מחטיבה 188.

ב- 12.10.73, יום שישי, אנו מנסים לכבוש את תל שמס.