בס"ד

ביום 6.10.73, בעת הצום בשעה 11:00 בבוקר שמענו רעש מטוסים ורכבים דוהרים בכבישי עירנו חולון.

ירדתי לחברתי, שכנתי נגבה בן דוד, איתה התגייסתי לצבא ויחד ירדנו ליפו ליחידה שהוזמנתי למילואים. שם הוטלה עלינו משימת חימוש הנשקים ללוחמים.

מטרתנו, כמובן, להילחם. (ראוי לציין שנגבה, הקרבית בינינו, שירתה ב184). ואני הקל"בניקית. שם צוותנו ליחידה לוחמת, ואיתם ירדנו לחזית כשרק אנחנו הבנות היחידות.

בשיירות ירדנו לחזית כשמטרתנו להצטרף ללוחמים, למורת רוחם של הקצינים שהסבירו שחיילות ששרתו שם הועלו צפונה מחשש שתיפולנה בשבי.

בלילות המתנו לצאת שיירה לחזית והצטרפנו לאחת.

חבשנו קסדות והסתרנו את נשיותינו.

לפתע, עצרו את השיירה מפני שהחלה מתקפת מיגים. פרסו רשתות הסוואה, ואחד הקצינים שהדריך את כולנו חשף אותנו והביא ג'יפ שלקח אותנו לחנייה הקרובה שהיתה בית חולים שדה אותו היו בטוחים שלא יתקפו (על פי אמנת ז'נבה).

נשארנו שם וסייענו ככל יכולתינו כשלפתע מספר מיגים תקפו את ביה"ח ופצועים רבים, וקשים הובאו לשם.

נדרשנו לעזוב מיידית, ועשינו דרכנו לחפש טרמפ חזרה לבסיסנו.

תוך כדי ציפייה לטרמפ, עברה שיירת מובילי ציוד כבד שעשתה דרכה ( כמדומני לבלוזה)

באחד הרכבים נהג איתמר צולעי ז"ל חברה הטוב של נגבה ושכני מימים ימימה' שקרא בשמה ולי שניגש אליו. (אני זוכרת שניגשנו) ואנחנו האחרונות שפגשנו אותו.

למחר נסענו לביה"ח תה"ש, שם השתדלנו לסייע לגיבורי ישראל שנפצעו קשה ביניהם היה שם משה לוי לימים יקבל צל"ש הרמטכ"ל על עוז רוחו.

בעבורי זו אחת החוויות המטלטלות והבונות, כבת דור שני לשורדי שואה ולמקימי המדינה הזאת.