"הבטחנו שאם נצא בחיים מהמלחמה נתחתן עם החברות שלנו. אך לצערי הוא לא זכה לכך."

ב-6 לאוקטובר 1973 בצהרי יום כיפור פילחה אזעקה את מדינת ישראל, ובאמצעי התקשורת נאמר שפרצה מלחמה בדרום ובצפון , ושהמצרים צלחו את תעלת סואץ.

מבחינתי זה היה הזוי. אני בבית מסתובב חסר מנוחה, וכל הזמן מחכה שיבואו לאסוף אותי כי אני לא רוצה "לפספס" את המלחמה.

המ"פ ג'ון מארגן טנקים ואנשי צוות שלא מכירים אחד את השני, אבל אין זמן. צריך לזווד את הטנק ולחמש אותו . לאחר מספר שעות של התארגנות, אנחנו יוצאים בנסיעה על השרשראות דרומה, מאחר ואין מובילי טנקים. את הפיקוד על הטנק קיבל יורם זינגר ז"ל שהגיע מחופשת שחרור, ולמרות שלא היה שייך לפלוגה אמרו לו תעלה על הטנק שלנו (אני שמשתי כתותחן).

כאיש צוות ובמיוחד כתותחן הייתי מנותק מהסביבה. כל הזמן שמעתי פקודות בקשר - "סע ימינה, סע שמאלה, תעלה לעמדה". אני למעשה לא יודע מה מתרחש בחוץ, רק בשעות רגיעה ומנוחה. ב-14 לאוקטובר 1973, ג'ון המ"פ מקבל התראה כי בבוקר מתוכננת תקיפה גדולה של השריון המצרי, וכולנו מוכנים לקראת המתקפה.

כשאנו בעמדת ירי (היינו באזור "חמוטל"), הרגשנו פיצוץ עז בטנק בחלק האחורי של הצריח, ונפער שם חור גדול. כתוצאה מכך נהרג יורם המט"ק, ואנו אנשי הצוות נפגענו מרסיסים בגופנו. בשניות הראשונות זה הלם. אבל ברור לי כמפקד טנק לשעבר שאם לא נחלץ מיד לאחור, יגיע פגז נוסף.

צעקתי לנהג "סע לאחור", ואכן לאחר מספר שניות הטנק נסע וירדנו לעמדה אחורית. ציטוט מהספר "כל תחנות איילה": "המג"ד מורה להחזיר את הפלוגה לעמדותיה הקודמות.

תוך כדי ההיחלצות מדווח מיכה מ"מ החיפוי כי הסמל שלו יורם מטנק 3ב נפגע. המט"ק נהרג ואנשי הצוות הפצועים נחלצו לטנק שלו. המ"פ מורה לשלוח אותם לאחור, הטנק של ברינברג יוצא לפנות אותם לתאג"ד".

לאחר חודש החלמה חזרתי לפלוגה כ' שהוצבה במצרים למשך 5 חודשים נוספים עד לחזרה לארץ. חלפו 50 שנה מאותו היום, אבל הפצע הנפשי מסרב להגליד. תמונת החור בטנק, הריח השרוף, העשן, ריח המוות ופציעות אנשי הצוות מרסיסים לא מרפה ולא נותן מנוח.

ההכרות קצרת הימים עם יורם זינגר ז"ל הקיבוצניק מגבר-עם, אדם מיוחד מאוד וחברותי שפעל במקצועיות ובדרכי נעם. נוצרה בינינו חברות מידית ובשעות הפנאי תמיד היו לנו שיחות נפש.

בשלב מסוים הבטחנו שאם נצא בחיים מהמלחמה נתחתן עם החברות שלנו. אך לצערי הוא לא זכה לכך.

אני קיימתי את חלקי בהבטחה.

בני הבכור נקרא טל על שם הקרב ב"חמוטל" ובני הצעיר נקרא רם על שם יורם ז"ל.

שמרנו על קשר רציף עם הוריו עד פטירתם ועד היום אנחנו שומרים על קשר יום יומי עם אחותו רחל יטוב מקרית גת.

יהי זכרו של יורם ברוך..