שבת בצהרים - צפירה. אנשים יוצאים לרחובות.

אמי התחילה לבלוע חרדה, לא לקחה אוויר, וחיכתה.

אני תרגלתי עצירת נשימה - איך זה כשמתים. עוצרת עד היום.

אבי איים שיפיל עצמו מהפיגום. אתה, אבנר, בטח צמת כהרגלך.

הספקת לאכול משהו לפני שעלית על הטנק ונעלמת?

ביום ראשון לפנות בוקר נתקלתם באויב. קרוב מדי. קטלני. הנהג של הטנק שחזר מהשבי, דוד דלרחים שמו, סיפר שנפצעת בלסת וגם התותחן נפצע.

המפקד נהרג. דוד סחב אתכם לקרון ישן שהיה בשטח למחסה. הגיעו המצרים ונלקח בשבי. לא סיפר על שני הפצועים בקרון שמא יהרגו אתכם.

הוא חי עם הדילמה הרבה אחרי.

חודש בלי שום מידע - נעלמת. גם הצבא נעלם.

אמא הגיעה למשקל 39 ק"ג. דודה זושה העירה אותי שאתחיל לטפל בה. אז טיפלתי.

האכלתי אותה כל בוקר בכפית ביצה רכה, עם טיפות לחם שחור טבול בה.

איימתי שלא אעשה בחינות ״בגרות״ אם היא תמות. ביקשתי שתחכה עד שאתחתן, הסכימה.

כעבור כחודש באו מהצבא להודיע שאתה ״נעדר״. מושג חדש.

אז רצנו לקריה בתל אביב לנסות לזהות אותך בתמונות של השבויים שהגיעו ממצרים. לא היית ביניהם.

נצמדנו למסך, אבל גם מהמטוסים עם השבויים ששוחררו לא ירדת.

בכינו עם אלה שחיבקו את החוזרים.

ואז באו להודיע שנהרגת. אין גופה. הארמיה השלישית סגורה ואי אפשר לחפש.

לאמי הודיעו בבית. לי הודיעו על המדרכה ברחוב, וביקשו שאודיע לאבי כשיחזור אחר הצוהריים מהעבודה.

אמרתי להם: ״אתם תבואו״.

עוד זמן עבר, והגיעה פסיכולוגית לדבר עם אמי. איתי היא לא תדבר, כי אני רק אחות ואין לי זכויות.

אבל יידיש היא לא ידעה, ואני לא תיווכתי. אז היא הלכה לבלי שוב.

בסוף פברואר 1974 הביאו את מה שנשאר ממך לקבורה. זה באמת אתה?

טר״ש אבנר סובה, מ.א. 2166477, הועלה לדרגת רב״ט לאחר מותו. בן 19 במותו. אהב חיות, טכנולוגיה, לרכב על אופניו וכל כך הרבה מוסיקה. אהב תותים בשמנת עם הרבה סוכר. אהב את החיים. אהבו אותו. ונגדע. תזכרו אותו