הייתי ילדה בת עשר. גרנו בחולון מול משרד הרישוי.

ביום שישי, ערב יום כיפור, בדרך חזרה מבית הכנסת עברו הרבה רכבים ברחוב. זה היה מוזר.

בשבת בבוקר ראינו מחלון הבית, מהקומה השמינית, שפתחו את שערי משרד הרישוי והמון משאיות ורכבים, בעיקר צבאיים החלו להכנס ולהתרכז בחניון הגדול שם.

בקומה ה- 13 גרה קצינת ח"ן ראשית, רות מושכל. עלינו לשאול אותה מה קורה והיא לא רצתה לתת תשובות.

אבא שלי הודיע לכולנו להפסיק את הצום, הוציא מהבויידם את הציוד הצבאי, התלבש וכולנו ישבנו וחיכינו.

בסביבות השעה שתיים הגיע הטלפון לו חיכה. ליווינו אותו למטה בדאגה ובכי.

מיד לאחר שנסע, הייתה אזעקה והיה ברור שהנורא מכל קרה. החיים השתנו.

במשך 9 חודשים הוא לא הגיע הביתה. ליד הטלפון היה פנקס עם עט. מידי פעם התקשר מישהו למסור ד''ש ממנו ולתת מספרי טלפון של עוד אנשים שנתקשר אליהם למסור ד''ש.

תמיד היה מישהו בבית. קראנו לזה ''שוטל''- שומר טלפון.

חיינו בחרדות. אבא שלי עבר עם הכוח של אריק שרון והיה ב''אפריקה'' או כמו שסיפר בצחוק אחר כך, ב''חו''ל''. לא הבנו למה כל כך הרבה חודשים הוא היה רחוק.

איך בתל אביב המסעדות ובתי הקפה היו מלאים, גם צעירים, ואבא שלנו לא חוזר.

המלחמה הזו נחקקה בזיכרוני כטראומה איומה, למרות שבדיעבד אני יודעת שלא הייתי מודעת כלל בזמן אמת לסכנה הקיומית שהיתה למדינה.

אבא שלי חזר שותק.

לא סיפר על שום אירוע, אבל המלחמה חרטה צלקת בנפשו שהתפרצה בהמשך במלחמת שלום הגליל.

בשבילי, ולמרות שהזיכרון הראשון שלי הוא מלחמת ששת הימים, בה הייתי רק בת ארבע, מלחמת יום כיפור הייתה ועדיין האירוע המכונן של חיי.

טלטלה אישית, רגשית ומשפחתית איומה.

ליבי על הנופלים ובני משפחותיהם, הפצועים ומשפחותיהם והמדינה כולה.

בעיקר ליבי כבד על הפצועים בנפש שרק לאחרונה, סופסוף, מכירים בפציעתם ובהרס שנגרם להם ולמשפחות שלהם.