"כולנו היינו במשימה להציל את מדינת ישראל ובע"ה הצלחנו והרבה בזכות החברות וההקרבה"


50 שנה עברו מאז מלחמת יום הכיפורים שלי. מאז לא עסקתי בזה, אלא אם כן פגשתי את אחד מחבריי לנשק והעלנו זכרונות.

לאחר שקראתי בעיתונות את המברק של צבי זמיר, ראש המוסד דאז שהתריע על מועד פרוץ המלחמה, הבנתי כמה תמימים היינו והאמנו למנהיגים.

עזבנו הכל. את המשפחה המורחבת, את אשתי הצעירה רחל שנישאה לי שנתיים קודם לכן ואת שרון בתי התינוקת בת שנה.

נוסע במכונית הפיז'ו 404 הישנה שלי לאל עריש שבסיני לבסיס האם של גדוד נ"מ 291 שנמצא בשדה התעופה בח"א 5.

מזוודים את הזחל"מים כל הלילה, ויוצאים בשיירה אל הלא נודע.

הגדוד מסופח לאוגדת האלוף ברן. בזח"ל שלנו מפקד הפלגה בנימין שלמה. בשלב ראשון, הגנת נ"מ לתאג"ד רפואי. בהמשך, חוברים לטנקים שגררו את גשרי הגלילים בדרכם לכיוון תעלת סואץ - ואז רגעי השיא בלחימה שלנו.

מתאריך 16 ועד 19 לאוקטובר פריסה באיזור הגשר שהוקם על תעלת סואץ והגנת נ"מ.

מלחמה כמו בסרטים. קרבות אוויר, מטוסי קרב מתפוצצים באוויר, טייסים צונחים, הפגזות בלתי פוסקות של תותחים וטילים - ובמקביל שיירות של כוחות צה"ל שחוצות את הגשר. לגדוד שלנו אישרו 11 הפלות של מטוסי אויב בקרבות.

בהמשך חצינו את התעלה, כניסה והגנה על שדה התעופה פאיד שזה עתה נכבש. המשך למתן סיוע לצנחנים בכניסה לעיר סואץ והגנה על נמל סואץ. הגענו עד עדבייה הרחוקה, הקו הדרומי שאליו הגיע צה"ל במלחמה.

בשלב מסוים היינו במרחק של 55 ק"מ מקהיר. כל התקופה ללא קשר עם הבית, מכתבים בקושי הגיעו.

לאחר הסכם הפסקת האש, חזרה הביתה למנוחה קצרה ונשלחים לחרמון הסורי בצפון לעוד חודש מילואים. בסה"כ 6 חודשי מילואים קשים ומאתגרים. לשמחתינו, היו לנו רק פצועים מתקיפות מטוסי אויב שצללו בנסיון לפגוע בסוללות הנ"מ.

כולנו היינו במשימה להציל את מדינת ישראל ובע"ה הצלחנו והרבה בזכות החברות וההקרבה ללא שאלות וטענות.