"בחניון הלילה התחלנו להבין שאנו לא ביום השביעי של מלחמת ששת הימים..."

האזעקה הכתה כרעם ביום בהיר.

הייתי מפקד טנק במילואים בחטיבה 500.

אנשי הגיוס הגיעו לפנות ערב. שעות יקרות בוזבזו והגענו לימ"ח בצאלים קרוב לחצות.

הימ"ח היה כמרקחה, מהומת אלוהים, תוהו ובוהו. הטנקים היו במצב טכני ירוד, ריקים מדלק, ציוד ותחמושת. חסרו פריטים חיוניים כמו מקלעים ומשקפות.

הבהילות גרמה לשיבוץ מאולתר של צוותי הטנקים.

ב-7 באוקטובר לפנות בוקר יצאנו מצאלים לכיוון התעלה, 300 קילומטר על זחלים. שיירות אינסופיות, פקקי תנועה אדירים וטנקים שנתקעו גרמו לנסיעה מייגעת שארכה 30 שעות.

הגענו לטסה ב-8 באוקטובר לקראת הצהריים, וכעבור כמה שעות יצאתי משם לקרב הראשון בחיי.

הורו לנו לכבוש את "חמוטל" מידי המצרים.

לא ידעתי מה זה חמוטל ונסעתי מערבה כמו כולם. למרות השמש המסנוורת, הבחנתי בדיונה שעליה התרוצצו המוני חי"רניקים מצרים.

ירינו לעברם וחלקם נפגע, אך מי שלא נפגע המשיך ללכת לכיווננו באומץ ובפנאטיות.

הם ירו לעברנו טילי סאגר שהוציאו ממזוודות. התותחן שלי זעק שגוש אש שועט לעברנו, זינקנו אחורה וניצלנו. לשני טנקים אחרים לא שיחק המזל והם נפגעו.

מבעד לאבק ולאש הגיחו בריצה שני אנשי צוות, אחד במכנסי ג'ינס, טיפסו על טנק סמוך ונבלעו בו. קיוויתי לראות עוד אנשי צוות שיוצאים מהטנקים, אך זה לא קרה.

ירי המקלעים על החי"ר המצרי היה אפקטיבי. לא התעמקתי בעובדה שנטלתי חיים.

פעלתי מתוך יצר הישרדות והפחד למות ניטרל את הרגש.

לפתע נשמעה הפקודה "שיפור עמדות לאחור". זהו מושג שטרם שמעתי, ולקח לי זמן להבין שהכוונה היא לסגת, לברוח.

ומדוע הסמג"ד הוא הפוקד עלינו? גלשנו אחורה, הסתובבנו וברחנו בבהלה, כצאן ללא רועה.

השארנו בשטח טנקים פגועים וגם אנשי צוות.

מההמולה בקשר למדנו שלגדוד יש הרוגים, פצועים ונעדרים.

המג"ד נעדר והסמג"ד החליף אותו. חשנו חוסר אונים וסבלנו מתסכול ומדמורליזציה. הטנקים היו רצוצים, שחוקים ופגועים.

בחניון הלילה התחלנו להבין שאנו לא ביום השביעי של מלחמת ששת הימים.

האמנו שהטנק הוא כל יכול, וכשהוא מסתער לעבר חיילי חי"ר הם משליכים את נשקם ובורחים. באימונים רמסנו בשרשרות חוליית חי"ר תוך כדי ירי מקלעים והשלכת רימון. והנה התברר שה"חירי-בירי" הם מסוכנים ומצוידים בטילים קטלניים.

ברחנו עם הזנב בין הרגליים וחמוטל נותרה בידי המצרים.

לאחר המלחמה נודע לנו שצה"ל ידע על טילי הסאגר, אך המידע לא חילחל ליחידות הלוחמות.

בהמשך הלילה חשבתי כיצד אתגבר על הפחד ואמצא את כוחות הנפש להמשיך בלחימה.

הפחד מהאויב, שהיה ערטילאי, הפך לממשי. אבל ההבנה שנלחמים על הבית, ושמלבדנו אין שום מחסום בדרך לבית, חיזקה בי את הנכונות לסכן את חיי.

נרדמתי לשעתיים על סיפון הטנק והקצתי עם מועקה וחשש מהיום שבפתח. ואכן, עוד נכונו לנו אירועים קשים עד לסוף המלחמה הארורה.