ילדה בת 13, לבושה בשמלה לבנה, גרביים לבנים ונעליים לבנות, (זאת אני)

עומדת עם קבוצת חברות וחברים בכניסה לבית הכנסת ברחוב בן אליעזר ברמת-גן.

בעוד אנו מדברים צוחקים ומשתובבים, נעצרת בכניסה פולקסווגן דאבל קבינה כחולה (הזיכרון קיים כאילו אך אתמול היה כולל הצבעים) בה יושבים 2 גברים, שניהם עם טלית.

האחד יורד מהרכב, נכנס לבית הכנסת ויוצא עם גבר שלישי, הם נכנסים חזרה למכונית ונוסעים לדרכם.

זכור לי היטב התימהון וחוסר ההבנה של מראה יוצא דופן זה, איך מעז מישהו לעצור עם רכב ליד בית הכנסת, לצאת ממנו עם טלית ולהיכנס לבית הכנסת.

למרות שהיינו די צעירים, חשנו כעס וחוסר אמון במראה שראינו.

חזרתי הביתה כרבע שעה לאחר האירוע המוזר, הליכה של 10 דקות לערך. הגעתי הביתה ביחד עם האזעקה הראשונה, ומרגע זה הייתה המולה.

בכל מקום גברים עם טליתות חזרו הביתה, ארזו תיקים ויצאו בריצה למלחמה כשהאבות מדלגים אחריהם ומבקשים מהם לשבור את הצום ולשתות. לפחות לאכול משהוא קטן.

אף אחד מהגברים לא עצר כדי אפילו לשתות.

הרבה מים נשפכו באותו היום אחרי הגברים, לברכה שיחזרו בשלום בחזרה.

ובבית אחי ז"ל הורה לי לשבת ליד הרדיו, לא לזוז, ולחכות ולשמוע באם גם הסיסמא של יחידתו תשמע.

לעולם לעולם לא תשכח אותה הילדה בת ה-13 שעתה היא כבר אישה רבת שנים בת 63 את הצבעים, המראות של אותה השבת ואותו יום הכיפור הארור.

לא אשכח את השכן שלי צבי, לוחם האש שבנו נעדר במלחמה זו, ולא שב עוד הביתה עד היום הזה.

לא אשכח את בכי משפחות הנופלים. לא אשכח את ההורים, האחים, הנשים ואת פניהם המודאגות.

וכמו כן ולהבדיל את הפנים השמחות וקולות השימחה של משפחות של אותם גברים שהגיעו לחופשה
קצרה ביותר.

בברכת לעולם לא עוד.