בשבת בצהרים תקפו את סוללת ההוק ששרתתי בה במעבר הג'ידי, מטוסי קרב מצרים ועירקים.

הסוללה חטפה פגיעות באחד ממכשרי המכ"מ, חדר האוכל, מחסני המזון ומגדל המים...למרות כל זאת תפקדנו תחת אש והצלחנו ליירט בשיגור טילים מספר מטוסי קרב של האויב.

ריח אבק השרפה, הפיצוצים, ורעם הטילים המשוגרים היה מטלטל.

מאחר ולא היה מזון נאלצנו לתפקד ללא מזון ומים - והרעב עם הצמא העיקו...האספקה הגיעה רק לאחר כשלושה ימים.

כאשר יצאתי לחופשה לאחר כחודש סיפרתי לאבי , ניצול שואה ממחנה הריכוז ברגן בלזן על הרעב שחווינו...

אבא הקשיב לסיפור ולחוויה, ובמהלך השיחה תוך כדי התלהבות, אמרתי לאבי כי אין לו מושג כמה רעב הייתי...אבא חייך , הניד בראשו ואמר בציניות "אכן באמת אין לי שמץ של מושג".

כמובן כשהבנתי את מה שאמרתי, פרצתי בצחוק של מבוכה שהעמיד את הסיטואציה בפרופורציה...