אוקטובר 73, יום הכיפורים. שום דבר לא הכין אותנו לכך שהשקט הפסטורלי ששרר ברחבי הקיבוץ עומד להשתנות. זה היה נראה עוד יום שבת נחמד והחיים נראו לי יפים ומלאי חוויות.

הייתי אז בת 20. שהיתי באותה תקופה בקיבוץ מרום גולן שנמצא ברמת הגולן, כבת גרעין במסגרת שירותי בנחל.

באותה עת היינו במסגרת השל"ת המאוחר, ונשארו לנו מספר חודשים עד לסיום השרות. יצאתי מחדרי והתחלתי לשוטט בשבילי הקיבוץ .

בכניסה לחדר האוכל הבחנתי במספר חיילים וקצינים, וכן בכמה מראשי הקיבוץ. לשאלתי מה קורה, נעניתי כי צפוי אירוע ביטחוני גדול היום, אולי קרב עם הסורים, וכי עקב מצב החירום הוחלט לפנות את הנשים והילדים מהקיבוץ.

באותה תקופה שימשתי כמטפלת בילדים קטנים בני שלוש בבית הילדים בקיבוץ.

היה מתח עצום באוויר, והתרוצצו שמועות שונות. חלק אמרו שיש הערכות של הסורים לפלישה לרמת הגולן, חלק אמרו שמדובר בתרגיל בלבד, ויש שאמרו שצפויה התקפת חיילי קומנדו באמצעות מסוקים.

עמדנו וחיכינו לאוטובוסים שיגיעו לפנות אותנו. השעה הייתה 13:50 בצהוריים.

רעש עוצמתי של מטוסים הפנה את תשומת ליבנו, היו שם מספר מטוסים בגובה ממש נמוך, עוד לפני שהספקנו לתהות מה זה החלו ליפול מסביבנו פצצות. רצנו למקלטים באימה גדולה.

4 שעות שהינו במקלטים, כשאנחנו שומעים כל העת במכשירי הקשר וברדיו על פלישת הסורים לרמת הגולן.

היינו בטוחים שהם כבר בתוך הקיבוץ.. לאחר 4 שעות של הפגזה קשה, הגיעו אוטובוסים , ובחסות החשיכה עלינו הנשים והילדים לרכבים.

לעולם לא אשכח את הדרך לבית השיטה (הקיבוץ שקלט אותנו במהלך המלחמה). המתח, קולות הירי וההפגזות שליוו אותנו כל הדרך, ואי הידיעה מה קורה.

לבסוף הגענו לקיבוץ בית השיטה. קיבלו אותנו בחום, ושהינו שם כשבועיים, עד תום המלחמה.