זה התחיל כמו אצל כולם.

שמש סתווית של יום כיפור 1973. יום שבת.

הצ'ימידן שלו כבר ארוז, המדים מוכנים. מחר הוא יוצא לשמ"פ, תעסוקה מבצעית. שגרה. גם הצום עובר די בקלות, הספר שהוא קורא מרתק, הוא מעביר דף כשפתאום צליל הטלפון מנסר את השקט.

צלצול טלפון ביום כיפור של 1973, לא נקלט בשנייה הראשונה, הרי זה כמעט טאבו לדבר בטלפון במהלך התענית. הוא מרים את השפופרת בחוסר רצון. על הקו המגייס שלו, דובדבני.

"המלחמה פרצה", הוא אומר, "תאסוף את האנשים ותגיע מהר".

ואז פתאום השמיעה שלו מתבהרת, גם המראות, הוא שומע את הרכבים שנוסעים בכבישים, את האנשים שמדברים. הוא לקח את הצ'ימידן. "מזל שכבר ארזתי", הוא חושב, "מזל שנפרדתי מכולם לשלום". והוא יוצא.

חובש קרבי צעיר, בדרך לתאג"ד החדש שלו, חטיבה 679, בפיקודו של אורי אור, גדוד 289, הבסיס במחנה יפתח. כשהוא מגיע, המולה בבסיס.

בבוקר הזחל"ם שלהם מזווד במהירות. שיירה - שלושה טנקים והזחל"ם דוהרים צפונה לכיוון רמת הגולן, אל הקרבות. בגשר בנות יעקב המלחמה הכתה בהם ישירות בפנים.

שיירת רכבי פז'ו, מובילה פצועים והרוגים ראשונים נוסעת בכיוון הנגדי. בעקבותיה, זחל"מים פגועים, אנשים בהלם, לא מסוגלים להסביר היכן היו.

"זה לא נורמלי", הוא חושב לעצמו, "תמיד עוצרים אחד ליד השני, תמיד מספרים מה קורה. מה קורה באמת?"

הנסיעה שלהם מלווה בהפצצות, הסורים מטווחים כל הדרך לכיוון נפח, קרב אווירי נערך לא הרחק. והם עדיין לא קיבלו פקודת מבצע. עדיין לא מבינים מה קרה. פשוט נוסעים.

החבר שלהם, שהגיע מאיטליה, אומר להם שהפגזים נופלים קרוב מכל עבר. והם צוחקים עליו. "פחדן", הם אומרים "יא פחדן". וממשיכים מנפח והלאה צפונה.

כשהם רואים את המיג הוא כבר צולל לעברם בשריקה חדה. זה הסוף שלהם. זה הסוף שלהם? הם קופצים מהזחל"ם, יודעים שבמירוץ בינם לבין המיג, הסיכוי שלהם קלוש. אבל לפעמים גם קלוש שווה למאה אחוז.

זה היה מאה אחוז, המזל הראשון שלהם. טיל שנורה לעבר המיג ממטוס ישראלי פגע בו, המיג נפל לכיוון נפח והטייס הסורי נראה צונח. הם ניצלו.

"זו רק סנונית ראשונה", הוא הבין כשהביט לשמיים.

הקרב האווירי נדמה בעיניו לאנדרלמוסיה של להק ציפורים שאיבדו את המוביל, את הדרך, עפות מכאן לכאן, מתנגשות ומתרחקות, ומדי פעם ענן עשן מלכלך את השמיים.

את הפגיעה במטוסים הם רואים מיד. שניים. גם את שני הטייסים הצונחים ראו. אחד לכיוון סוריה, השני לכיוון נפח. "צריך להציל אותם, אבל את מי? צריך להחליט", הוא חושב לעצמו.

"ניסע לכיוון נפח" הוא אומר לחבריו. והם עולים על הזחל"ם שוב, ממשיכים בנסיעה ומסביב המלחמה מאגפת אותם, מתקרבת. רעש.