"ידעתי כי אלו השעות האחרונות שלי עם עמיקם, האיש שלי."

הזיכרון האחרון..... 6 באוקטובר 1973, יום כיפור. בעודנו יושבים בגינה, עמיקם ואני, נודע כי רבים מהמתפללים וכל האחרים נקראו בצו 8 מבתי הכנסת.

עוד בטרם הגיע צו הגיוס לעמיקם – פילחה הצפירה.... האזעקה.....בצהרי היום. נתקפתי באימה ובפחד, בבהלה וחוסר אונים! צו 8 הגיע לעמיקם רק בשעות הערב.

נאמר בו להתייצב בבוקר! בדיעבד.. איזה מזל, היה לנו עוד לילה של יחד!

עמיקם אורז את בגדי הצבא, מצרכים, ציוד שצריך, לבנים, גרביים, סיגריות ומנסה להרגיע כי בעוד 6 ימים ישוב..... לא הצלחנו לישון. היינו מחובקים כל הלילה, כל אחד במחשבותיו שלו!

אני – ידעתי.

ידעתי כי אלו השעות האחרונות שלי עם עמיקם, האיש שלי. אין לי כל הסבר..... אבל התחושה היתה כל כך ברורה וחזקה.

עמיקם מסר לי דברים אחרונים, לגבי העסק.... הבית.... הילדים...... וגם ביקש: אם חלילה לא אחזור..... תשמרי על הבנים שלנו, תקימי לך בית חדש!

עם בוקר, יצא עמיקם לדרכו האחרונה. בעודי נושאת על הידיים את צור התינוק, מנפנפת לו ניפנוף אחרון, עד שנעלם מטווח ראיה.

ניגשתי לבית הוריי. ביקשתי שלא ישאירו אותנו לבד עד לרגע בו יודיעו לנו. הבשורה ביום שלישי, 24 באוקטובר 1973. שמעתי בחדשות כי קיסינג'ר עומד להודיע על הפסקת אש. שביב של תקוה עלה בי והתחלתי לקוות....רצתי לקנות "בורדה", לתפור לי שמלה חדשה לכבודו של עמיקם שאולי ישוב.

בעודי חוזרת לביתי, ממש לא ליד הבית אני רואה מכונית פז'ו אפורה נוסעת ברחוב שמולי... הרחוב המוביל לביתי.

רצתי באמוק לקראתה וצעקתי להם עצרו עצרו! הם עצרו.

ביקשו ממני להגיד להם איפה גרה בתיה גזית...... אני היא בתיה גזית, השבתי להם! מזכירה לכם, באמצע הרחוב. הם היו כל כך בהלם, ארבעה גברים, והשיבו: "באנו להגיד לך כי עמיקם נהרג!".

עדיין מהדהדת בי הצרחה שצרחתי!

זוכרת שקרסתי ונפלתי בידי אחד המודיעים.... איכשהו הם גררו אותי לביתי......

עמיקם נהרג ביום 19 באוקטובר 1973, בלילה שבין מוצאי שמחת תורה ליום ששי.

רק חמישה ימים שלאחר מכן הודיעו לי.... היו לי עוד חמישה ימים של חסד.