קרב מטווח קצר, במלחמת יום כיפור

השנה – 1973, מלחמת יום כיפור בשיאה.

לילה.

הגדוד שלנו מנסה להיכנס לתוך מתחם מצרי נטוש במערב התעלה.

קיווינו שהמקום יאפשר לנו הגנה טובה יותר, מהארטילריה והטילים, שהמצרים ירו עלינו. נעמדנו עם הנגמשי"ם מול פתח המתחם.

כמה דקות אחרי שנעמדנו שם, ראינו טור של טנקים מצרים נעים לעברינו. ספרתי שמונה צלליות של טנקים. הייתה להם צורה מוזרה, לא של הצללית המוכרת לנו, של טנקי 62T.

אנחנו על נגמשי"ם, ללא כל יכולת להתמודד עם הטנקים שנעים לעברינו. קפיצת זמן לאחור לשבועיים בלבד. כשנכנסנו למצרים, אחרי חציית התעלה, ראינו טנק ישראלי בודד.

שאלנו את מפקד הטנק, מדוע הוא בודד, הוא ענה, שהוא איבד את היחידה שלו. - בוא איתנו – הצענו לו, תמיד טוב שיש איתנו טנק במלחמה. הוא הצטרף אלינו, והציל אותנו באותו קרב, קרב מטווח קצר.

כקצין קשר, צירפתי אותו לרשת הקשר הגדודית, והוא הפך להיות אורגני בגדוד.

הטנק שאספנו בדרך, עמד כמה מטרים מנגמ"ש הפיקוד, וראה כמונו את שורת הטנקים המצרים ששועטים לעברנו. מפקד הטנק הודיע ברשת הגדודית – יש כאן שמונה טנקים, אני הולך לירות בהם אחד אחד. אמר ועשה, פגז ראשון, והטנק הראשון עלה באש, מיד אחריו השני, וגם הנוספים.

כאן קרה ארוע בלתי צפוי, על הטנקים היו חיילי חי"ר, והם קפצו מהטנקים ורצו לעברנו, תוך יללות מקפיאות דם. נראה שחלק מהם היו ללא נשק.

עברו לי בראש סצנות מסרטים שראיתי בילדותי, בהן קרבות של קאובואים ואינדיאנים, והאינדיאנים צורחים, כדי להבהיל את הקאובואים. גם בקרב הזה, היללות של החיילים המצרים, עשו את שלהם. זה היה מקפיא דם. הם רצו לעברנו, תוך ירי, ואנחנו ירינו בהם עם הנשק האישי שלנו.

דובר בזמנו על כך, שהחיילים המצרים, קיבלו סמים, כדי למנוע פחדים, נדמה לי שבקרב הזה, הייתה הוכחה לכך. הם רצו לעברנו בהמוניהם, ללא כל פחד מהכדורים שאנחנו ירינו לעברם.

חיילים מצרים בודדים, שהצליחו להתחמק מהירי, הגיע עד הנגמשי"ם שלנו. אחד החיילים המצרים, הגיע אל הנגמ"ש שעמד לצד הנגמ"ש שלנו, עלה על מכסה המנוע הקידמי, נעמד מול הקצין הישראלי שעמד בחזית הנגמ"ש, ובאומץ רב, ירה בו צרור ארוך, ממרחק אפס.

אחד החיילים שהיה בנגמ"ש, הרים את המקלעון שלו, והיכה את החייל המצרי, שוב ושוב, עד שניטרל אותו.

אז השתרר שקט.

נראה שלא נשאר אף חייל מצרי חי, מבין ההמונים שרצו לעברינו.