בעלי היה מפקד גף רכב בבסיס חיל האויר בשארם-א-שייך.

שבועיים לפני תאריך הלידה המשוער, שהייתה אמורה להתרחש ב-6.10.73 הוא הודיע לי שקיבל חופשה כדי להיות איתי בימים האחרונים לפני ובלידה עצמה.

כבר בבוקר הדרך להדסה, שנשקפה מהמרפסת אצל הורי בירושלים לא הייתה כמו בכל יום כיפור.

ראינו די הרבה אמבולנסים ולקראת הצהריים גם מכוניות צבאיות. בכל זאת האזעקה בשעה שתיים הקפיצה את כולנו.

אחריה הגיעו אזעקות נוספות ואז בעלי שם עליו את בגדי ב׳, הכין את התיק ובשעה שלוש עמד בדלת לנשיקה וחיבוק אחרון.

הדמעות שלי זולגות בשקט על פניי והוא מנגב אותן עם שרוול חולצתו.

ברדיו השמיעו שירים ישראליים שקטים ומדי פעם פרצו בסיסמאות גיוס.

צביקה נסע לנתב״ג בתקווה למצוא משם דרך להגיע לבסיס אופיר בשארם ואני נשארתי עם הורי מקשיבה לגולדה מאיר, שמדברת על התוקפנות של מדינות ערב, שהחליטו לתקוף את מדינת ישראל דווקא ביום הכיפורים.

האם כתוצאה ממתח, או שהגיעה שעתי ללדת ירדו לי מים ואז הבנתי שהתהליך החל.

בכל מחיר רציתי להודיע לצביקה שאני הולכת ללדת, אבל איך לעשות זאת?!

בעקשנות מאוד גדולה חייגתי ללא הפסקה לנמל התעופה עד שסוף סוף נשמע מענה אנושי משפופרת הטלפון ואני צועקת לתוכה בבהילות ״בבקשה, תקרא לצבי שטויאר, זה דחוף״.

הקול עונה לי בכעס ״מה יכול להיות יותר דחוף ממלחמה?!״

ואני ממשיכה לצעוק, בבקשה, אני רוצה להודיע לו שאני הולכת ללדת״.

אני שומעת במערכת הכריזה…״צבי שטויאר, גש לטלפון״.

אני שומעת את קולו ולא מסוגלת לדבר עד שבסוף נפלטות המילים…אני הולכת ללדת…וצביקה אחרי שקט מתוח עונה…בהצלחה אהובה, הכל יהיה בסדר.

אחרי שעות ארוכות של סבל נורא, כאשר אני לגמרי לבד התרחשה הלידה. בננו נולד בלילה בין ה-7 ל-8 באוקטובר.

בבוקר, כשהייתי כבר במחלקה שמעתי בגלי צהל אין ספור פעמים…״צביקה שטויאר, תתקשר הביתה, נולד לך בן בכור״. אבל הוא לא התקשר…

כאשר כבר הייתי בביתה של גיסתי, חמישה ימים אחרי הלידה, ראינו בטלוויזיה את השבויים שלנו במצריים וניסינו לחפש את פניו…

עבר עוד יום ועוד אחד.

פתאום צלצל הטלפון ואני הרמתי את השפופרת…זה היה צביקה!!! והוא שאל ״מתי הברית ?"

״מחר" עניתי…ואני רוצה לקרוא לו אופיר, על שם הבסיס, אתה מסכים ?

״מסכים להכל, כל מה, שתחליטי״.

צביקה הגיע לפני הברית ושעה אחרי חזר לשארם.

כשאופיר היה בן ארבעה חודשים, אופירי זכה להרגיש את המגע של אבא צביקה.