יוסי ביטון
"מנה אחרונה"- לפני הפסקת אש
מלחמת יום הכיפורים, במהדורות החדשות של אותו היום ה-22 באוקטובר, דווחו מספר פעמים על מגעים מתקדמים להפסקת האש, ואחרי מה שעברנו וראינו הגיע הזמן, באמת, לאנחת רווחה שהנה אנחנו אוטוטו עוברים את זה בשלום.
השעה נקבעה לשעה 18:00, וכולם החלו בספירה לאחור, ספרנו שעות, דקות ואפילו שניות.
פה ושם עדיין נחתו פגזים, יחידות שריון וחי"ר שלנו עשו מאמצים של הרגע האחרון לשפר עמדות, ובתוך כך יש משימת ליווי של משאית תחמושת פנימה, יוצאים שני כלי רכב, אני באחד מהם ויעקב כהן, אסטרוג, צביקה ונהג מילואים.
לפי לוח הזמנים של המשימה, שעת "השין" של הפסקת האש תהייה כאשר אנחנו בדרך, לא חשבנו לרגע שאולי יש משמעות לשעת ה"שין" והתנהגנו רגיל לחלוטין.
בדרכנו החוצה חצינו את הגשר על התעלה לכיוון מזרח והתקדמנו לכיוון ה "חצר" ( ה"חצר"- שטח פתוח ממזרח לגשר, שדמה לאצטדיון, שם ישבה מפקדת הגשר, שהגנה על ראש הגשר והגשר, והייתה אחראית לוויסות הזרימה על הגשר, בייחוד בימי הפריצה הראשונים). והשעה היא 17:45, עוד 15 דקות ואפשר לפתוח את פחיות הקולה ששמרנו לכבוד האירוע הזה,
ובעוד אנחנו חושבים על הקולה, התחילו "יציאות", של רקטות, טילים, קני תותחים ומרגמות מכל נקודה אפשרית במצריים, צבעי הרקטות ביציאתן על רקע השקיעה השוו מראה מרהיב של זיקוקים כביום העצמאות, אבל בהיקפים אדירים, ואם לא היינו במלחמה הייתה נעצרת הנשימה מהתפעלות.
מיד הבנו שהמצרים בחרו מטרה אחת ויחידה אליה שיגרו את כל התחמושת האפשרית, מכל הקנים האפשריים שעמדו לרשותם, והם חיפשו מטרה עם סמל, של מקום שהביא למעשה את המהפך וגרם לצבא המצרי את המפלה הקשה אחרי הישגיו בתחילת המלחמה.
והמטרה שנבחרה על ידי המצרים למנה האחרונה היתה כמובן- "החצר" ואיפה אנחנו היינו כמעט בלי כוונה? ב"חצר".
מיד התעשתנו, היה לנו זמן עוד כחצי דקה לחפש מחסה, וכל אחד רץ כדי למצוא לו מחסה זמין ובטוח ככל האפשר לקדם את פני הרעה הבאה ולהתייחד עם בוראו באותן דקות גורליות וקשות.
ואז בשעה 17:55 התחיל ה"ברד", האדמה רעדה ולא היה סנטימטר שלא נפגע, "רעידת אדמה" שנמשכה לפחות 5 דקות (5 הדקות הארוכות בחיינו), לרגע לא האמנו שנצא שלמים מהתופת הנוראה הזו ופתאום היה שקט.
ביקשנו עוד מספר שניות להרגע ולהנות מהשקט ולספור אם כל האיברים במקומם. ואז קמנו ממקומותנו, לא מאמינים שנראה אחרים ששרדו.
לשמחתנו כולנו יצאנו מעמדות המחסה שחורים מפיח ומוכי הלם ורצנו להתחבק, סייענו בפינוי פצועים ונפגעים מיחידות אחרות, שלא זכו לאותו המזל שהיה לנו.
על פחית הקולה כבר ויתרנו, כי עם "מנה אחרונה" שכזו, מי צריך קולה או מנה עיקרית.
קמנו ויצאנו להמשיך במשימה.