מלחמה ואסון, על מלחמת יום הכיפורים שלי

בוקר, חודשיים לפני המלחמה. התדריך הראשון של אביהו (שם בדוי כדי לא לפגוע בו) המפקד החדש בצפרא יבא 528 החל. כהרגלי, ובתפקיד מ"ע (ממונה על) וותיק, מסרתי את מפת הטיסות, הניווטים והמבצעים המיועדים לאזור ים-סוף שעליהם קיבלנו דיווח. התדריך היה שיגרתי. אביהו שהיה ביחידה מזה ימים אחדים עצר לידי בצאתי מקרון המבצעים ואמר לי: "אצלי חייל שחור לא יכול להיות מ"ע". אמר ולא יסף.

אולי המפקד שלי התלוצץ? אני חושב לפעמים ביני וביני. עם זאת, אני מרגיש שהאמת הפנימית שלי אינה מחטיאה. אבל באמת, בחשבון נפש, לאביהו היה סוג של דיבור ציני. כך או אחרת, אני נפגעתי עד עמקי נשמתי. אחרי הכל, תמיד דבריה של אמא בערו בעצמותי, 'רק יחד אנחנו יכולים' נהגה לומר, 'אשכנזים, מזרחיים וכל העדות נצליח רק ביחד'. כל רעיון של הבחנה בין שחורים ללבנים צרם לי, ניסיתי לבטל מחשבות של הבחנה בין עדות ולהתעלם מהן, והנה, המפקד החדש מגיע ותוקע לי אמירה כזו בפנים.

התרעות מודיעין על סכנת חדירת קומנדו ממצרים המשיכו לזרום אלינו. מיעטתי לומר את דעתי, אך סברתי שאנחנו לא מספיק רגישים למצב וכלל לא מוגנים על ההר החשוף. וכבר לא הרגשתי טוב בחיי היום יום ביחידה. הצטרפה לזה, כנראה, רגישותי על רקע העימות האחרון ואמירתו הקודמת על 'חייל שחור', אותה כנראה לא אצליח לשכוח לעולם. בהתנגשות קטנה נוספת, כשהערתי בישיבת צוות שצריך לעשות יותר להגנה שלנו. חטפתי הערה צינית באמצע תדריך בוקר.

לאחר שבועות אחדים, 1973 כשבועיים לפני תחילת המלחמה, עבר מטוס פייפר מעל יחידת ההתראה שלנו בצפרא. הייתי בעמדה במשמרת בוקר וראיתי את המטוס מתקדם ממזרח, מכוון ערב הסעודית אל מרכז ג'בל צפרא, היחידה שלנו, בטיסה אופיינית למטוס פייפר, כשפניו לכוון מצרים במערב. אנחנו בקרון הבקרה, נמצאים במעקב צמוד והפייפר הלך והתקדם ונתיב טיסתו מכוון אלינו, ישירות אל היחידה שלנו. על פי הנהלים הכתובים, חדירה של מטוס זר (עוין) מחייבת בדיקה מעמיקה והתייחסות מיידית. ידענו כי הנתיב האזרחי בין סעודיה למצרים עובר כעשרים מייל דרומה מהמסלול שהוא צייר בטיסתו. התקשרתי בטלפון להזעיק את אביהו וקצינים נוספים וכשלא היתה הענות הרמתי את מפסק אזעקת החרום. הסירנות ביחידה התריעו על סכנת חדירה אווירית ועל מצב חרום. חיכיתי בסבלנות – אף אחד לא מגיע לעמדה. ראיתי על המסך את מטוס הפייפר מתקדם ונמצא מעל האי טירן, קילומטר או שניים מההר שלנו. לא הייתי שקט, אף פעם לא קרה.