הזכרון שלי מתחיל מתפילת הנעילה ביום הכיפורים, כשראיתי אוטובוסים בסביבה, מיד ניגשתי הביתה, עליתי על מדים, אמרתי שלום לאמא ונסעתי לחיפה.

הגעתי לחיפה, כל הגדוד בכיכר המרכזית מתחת לדגל, התאספנו לקראת הירידה לגזרה המרכזית בתעלת סואץ, כשבדרך לתעלה הייתה אווירה של מלחמה קשה כשמטוסים במדבר סיני היו מעלינו.

לאחר כמה ימים הגענו לתופת בגזרה המרכזית כשהחלה חציית התעלה, ע"י צה"ל בגשר הדוברות וגשר גלילים, כשכל זה מלווה באש תופת מהצד המצרי וידענו שאלו שעות גורליות עבורנו ועל כלל עם ישראל.

ולכן לא חשבנו על שום דבר אחר שעזבנו מאחורינו אלא להתמקד במשימה שלפנינו. וכך נמשכה המלחמה כשבשלב מסוים התבשרנו על חציית התעלה מגזרה אחרת ואכיפת הכוח המצרי שפלש לגבול ועבר את התעלה וכך הכוח שחצה את הגבול הכריע על למעשה את המצב שהיה קשה והחל להיות לטובתנו.