יום שישי ערב פרוץ המלחמה, חובשת תעופתית במרפאה.

הסיוט התחיל בצהריים, בתחילה באיטיות ואחר כך גבר במלוא עוצמתו.

יציאות של מטוסים בזה אחר זה, דיווחים סותרים של טייסים שחזרו, ומרפאה ריקה מחובשים שיצאו לפינויים ורק חובשות נשארנו במרפאה כיוון שנאסר על הבנות לצאת לפינוי בהיטס.

כל המשפחות פונו מהבסיס. את רופאי המרפאה הקבועים כבר כמעט שלא ראינו גם בימים הבאים, ואת מקומם תפסו רופאי מילואים שאינם מוכרים.

את החובשים שלנו, שמן הסתם היו חברינו הקרובים ביותר הצלחנו לראות פה ושם עייפים ומרוטים, כשהם מדברים בהערצה על הרופא שלנו ד"ר זולמן שעלה מדרום אפריקה לא מזמן ואלתורים שלו בפינוי הצילו חיילים רבים.

במרפאה העבודה התנהלה כמרקחה, גם במלחמה קשה ונוראית, ישנם אותם המקרים הדורשים טיפול יומי, יותר פציעות של התהפכות רכבים בבסיס, או פציעות קלות של מכונאים עייפים שקרסו תחת הנטל.

המרפאה מעולם הייתה מקום מרפא גם לנפש, חיילים וטייסים נהגו לפקוד אותה ולשוחח אתנו על משפחותיהם, ידידות צמחה מכל הסוגים. אני אף נהגתי לעשות בייבי סיטר בביתם של זוג שהתגורר בבסיס כמו כל משפחות הטייסים וקציני הקבע.

דיווחים על נטישות וצוותי אויר הרוגים או נעדרים מגיעים למרפאה כמעט מיידית, למעשה, אנחנו היינו כמעט הראשונים לקבלת הדיווח.

כבר ביום השני הבנו בבעתה כמה חברים אנחנו מאבדים והמורל לא היה בשמים. טרם הבנו את מלוא הגיהנום.

עדיין זוכרת כמו היום פרידה מטיס יפה תואר שאמר לי שההזמנות לחתונתו נשלחו והוא אמור להתחתן שבוע אחר כך. מזל טוב ובהצלחה איחלתי לו. הוא יצא מהמרפאה, ובדיוק שעתיים אחר כך הרמתי את הטלפון: סגן גבי סער יורט בגזרת הצפון...

מה קורה לנערה בת 19 בשעות אלה? הרגשתי כמו מי שעומד מחוץ לאירוע ומסתכל עליו מהצד. מתפקד אך אינו מודע למתרחש. סוג של חלום בלהות.

אין בכי, אין קיטורים...יש רק סיוט שנמשך ונמשך...

בינתיים דיווחים ברדיו על הפגזות של פרוגים סוריים על יישובינו. ב-8 באוקטובר מדווח הרדיו בטיפשות מופלאה על נחיתת טילים במגדל העמק ובקיבוץ רמת דוד הנושק לבסיסנו.

באותו ערב מפנים את החיילים ממגוריהם הקבועים והם מעבירים את הלילה בדת"קים (דירים תת קרקעיים).

רק החובשות נשארות במגוריהן שממול למרפאה במרחק של חציית כביש פנימי. בערך 02 של התשעה באוקטובר, שלושה "בומים" נוראיים של נפילות טילים מחרידים את הבסיס בזה אחר זה, המבנה כולו זז, זכוכיות מתנפצות ואני שועטת לעבר המרפאה.

בימים אלו ישנו בבגדים רגילים ולא במדי החובשות הלבנים. התכונה עולה לשיא במרפאה, כל החדרים בהיכון לקבלת הפצועים.

נפרשות אלונקות...הפצועים מוכנסים בזה אחר זה.

צוות פינוי מתל נוף ששהה בבסיס באותו לילה עוזר בפינויים. אני מתבייתת על פצוע קשה - בינוני הסובל מרסיסים המכסים את חזהו.

פעם ראשונה שהתורה של