N12

הזיכרון שלי מלחמת יום הכיפורים

חזרה

דניאל אופק

חיל המשטרה הצבאית
מפקדת פיקוד צפון
ללא קרב ספציפי

באותם ימים הייתי מילואימניק צעיר, כשנתיים לאחר שחרורי משירות מעצבן כסוהר בכלא שש.

צו שמונה מצא אותי שרוע בטשטוש חושים על המיטה, מחכה לסיום הצום. לבשתי מדים מקומטים שהיו בתרמיל הצבאי ובטרמפ חמור סבר הגעתי לתחנת המשטרה הצבאית בהדר בחיפה.

פגשתי מכרים ונסינו לנחש מה יהיה איתנו. לא היה ברור לנו ממש מה אנחנו עושים במלחמה.

בינינו הסתובבו הרבי סמלים הוותיקים, בוגרי השואה, העצמאות ואחרים, זורקים אמרות שפר ביידיש ונראים כמי שזו להם עוד אחת משעותיהם היפות.

קפצנו אל תוך אחוריה של פיז'ו שבפגושה שלט משטרה צבאית ועלינו למקום שנמצא ליד צומת מחניים למאהל קטן שנפרש בין עצי אקליפטוס לצד הכביש העולה לרמה. מה עשינו שם? בעיקר, למיטב זכרוני ולפי מה שהבנתי אז, ניסינו לעזור ולא במודע, למפקדינו להיות חיוניים למאמץ המלחמתי.

ולשם כך נצטווינו לבצע משמרות של, למשל, טרמפיאדות כשצה"ל עדיין נלחם ברמה, לעצור קומנדקרים ולבדוק האם במי הרדיאטור שלהם נוכח חומר נוגד קפיאה, באוקטובר, להזהיר נהגים מפני החלקה בבוץ, לבדוק רשיונות ולמנוע מאזרחים לעלות לרמה.

נובמבר. הטילו עלי תפקיד חדש, ללוות שבויים פצועים סורים מתאג"ד ליד מחניים אל בית חולים במרכז הארץ. היינו יוצאים לדרך שני שוטרים צבאיים וחובש באוטובוס שהוסב לאמבולנס המוני, מלא פצועים שקטים על אלונקות.

באחת הנסיעות, כשעצרנו לפלאפל במרכז עפולה, התגודדו סביב האוטובוס חמומי מח שרצו לעשות שפטים בפצועים. הם הצליחו לפתוח את הדלת הקדמית, מצוידים במוטות וכלי חבלה אחרים והתחילו להתקדם במסדרון האוטובוס החשוך.

עמדתי מולם באומץ ובנחישות. נדמה לי שאיימתי עליהם בעוזי שהיה בידי. בכל אופן הם ירדו ולבי חזר למקומו.

לימים חשבתי על הרגע הקרבי ביותר שלי במלחמה שהיה הגנה על שבויים סורים.

דצמבר. אני בצוות מ"צ ששכן בבית שנקרא בית הציידים ליד פארק הבניאס. בית דו-קומתי יפה וישן בלב צמחיה עבותה. המטבח היה ממוקם למטה מחוץ למבנה. אני לא מצליח להזכר במה עסקנו שם.

אבל אני זוכר מה אכלנו שם וזה היה כל מה שטוב באוכל שמכינים מילואימניקים משועממים, חלקם טבחים מיומנים שידעו גם לנצל את האקסטרות שהורדנו ממשאיות שעברו בכביש.

שמנו יצא כמקום ראוי להתארח בו.

ומי הגיעו ראשונים אם לא הרבי סמלים. כבר דצמבר והמון מילואימניקס מסביבנו כבר השתחררו. גם לוחמים וגם כוחות עזר. מה עשינו שם כל היום? כבעלי וותק נכבד באיזור, התחלנו לגדל זקן ולרמוס ברגל לא מצוחצחת כל משמעת צבאית או משטרתית.

המאוס מכל הדבר הזה ועודף האוכל המטוגן עשו את שלהם. בשבעה בינואר 1974, בשעת ערב מאוחרת, עליתי על פיז'ו נהוג בידי רב סמל שהיה ילד בשואה והוא הוריד אותי בצומת ראש פינה. הושטתי יד לטרמפ שהגיע לבסוף ונסעתי דרך טבריה לחיפה, הביתה.