כשפרצה המלחמה(6 אוק'), הייתי בחילופי סטודנטים בפאריס.

ביום הראשון כבר מרחוק, ניתן היה להבין שזה לא דומה לששת הימים (אז היינו בחטיבה 7 עם טנקי פטון).

רק ב11 לחודש אירגנו מטוס שבו ניתן היה לחזור לארץ. כשנחתנו בלוד, הודיעו שצנחנים וטנקיסטים מגוייסים מיידית.

נתנו לי אסימון כדי שאתקשר הבייתה ואודיע שלא אגיע לשם. לקחו אותנו לג'וליס וב14 לחודש ירדנו בטיסה לסיני.

אני הייתי מפקד טנק בפלוגה האילתית אבל נשלחתי לחטיבה של גורודיש "הקטן"... בצפון התעלה ליד תעוז בשם טאסה.

קיבלתי טנק שנפגע מטיל סאגר במיכל הדלק (החלפתי את המפקד שנפצע). היה ניתן למלא דלק עד גובה החור... במשך מספר ימים החזקנו את הקו. כשבכל יום אנו עולים על הרכס מול הארמיה השלישית, ובערב חוזרים לחניון הגדוד.

היו חילופי אש לא משמעותיים. בכל פעם ששמעתי פגז שורק מעלי הכנסתי את הראש לטנק.

ב21 לאוק' הוחלט לבצע נסיון נוסף לכבוש את "חמוטל".

לשם כך ריכזו כח של 20 טנקי טי-52 ושלוש זלדות מהחרמש. בערב יצאנו לדרך כשאנו נוסעים על הציר...

באמצע הדרך, שקע הטנק של המ"מ שלי בחולות וביקש שאחלץ אותו.

לאחר מספר נסיונות נתקענו שנינו ונשארנו באמצע המדבר קרוב מאוד לאויב.

בקשר שמענו את הסתערות על הגבעה שהייתה מאוד מוצלחת משום שלא היו חיילים מצרים במקום.

חוליית המכונאים הגיעה אלינו וחילצה אותנו ונשלחנו חזרה לגדוד. אז הסתבר שהמצרים החלו להגיב בהפגזת ארטילריה על הגיבעה. הפגזה שהפכה להיות מאוד קשה.

בתחילה נפגעו הזלדות שהסתבר שהן מאוד חדירות לרסיסים ואחר כך נפגעו גם טנקים מפגיעות ישירות. אנחנו שמענו את הקולות והדווחים בקשר וזה היה נורא.

בבוקר עם אור ראשון שוב עלינו לרכס, וכרגיל פגזי הארטילריה שורקים מעלינו ופתאום פיצוץ ליד הטנק, ללא שום שריקה מקדימה.

הפעם נפצעתי מרסיס ביד שאחזה במשקפת. כשהמתנתי לחובש שמעתי שהוכרזה הפסקת אש. פינו אותי לבאר שבע ביחד עם הפצועים מחמוטל. הפסקת האש נכנסה לתוקף רק כעבור יומיים ב24 לחודש.

בדיעבד הבנתי שכל שריקות הפגזים ששמעתי היו של פגזים שעברו מעלינו. הפגז שמתפוצצץ לידך לא מספיק לשרוק...