עליתי לארץ שנה לפני המלחמה, בגיל 36 עם אשתי ז"ל ושתי בנות קטנות .

חצי שנה לפני תחילת המלחמה עברתי טירונות והתחלתי לעבוד בבסיס חצרים כחשמלאי כללי ובמקביל למדתי לרשיון של מתח גבוה.

בגלל שהייתי עולה חדש והיה קושי כלכלי בבית כל תורנות שהיה צריך לעשות שמחתי לקחת בשביל תוספת השכר. בערב יום כיפור הייתי תורן בבסיס ויחד איתי בבסיס היה מפקד היחידה. היתר היו בחופש.

בשעות הצהרים קרא לי המפקד ואמר לי "דוד, המלחמה הולכת לפרוץ בכל רגע". אני הייתי לבוש בכפכפים ומכנסים קצרים, ביקשתי שיקחו אותי הביתה להתארגן ולהחליף בגדים ואמרתי לו שאני לרשותו. כעולה חדש שלעולם לא היה במצב של פרוץ מלחמה לא ידעתי מה לעשות ומה צפוי.

כמה שעות אח"כ פרצה המלחמה והחיילים התחילו להגיע לבסיס באמצע כיפור. עשו אותי אחראי על תאורת המסלולים והייתי נוכח במרבית ההמראות והנחיתות.

בכל המראה והמראה יצאה מליבי תפילה לטובת הטייסים - אי אפשר היה להיות בטוח שמטוס שהמריא יחזור בשלום.

כעולה חדש שלא חווה מעולם מלחמה התקופה הזו הבהירה לי מה המשמעות של להיות ישראלי.