23 חללים שלחמו ונפלו בקרב מפלוגה א גדוד 13.

מתוכם 9 חללים ממחלקה 1 שנפלו בקרב במוצב החרמון.

שאני בני כרמונה הייתי יכול להתווסף לרשימה .שכן מאחר והייתי חייל ותיק ניתנה לי ולעוד 3 חברה ותיקים אפשרות לאייש מוצב בתל אבונידא.

ואכן בתל אבונידא העברנו כמה ימים עד שהחליטו לשלוח אותי לקורס צלפים.

ביום שישי ירדתי למסעדה למיפקדה כדי לצאת לקורס ביום ראשון. ואז החליטו על כוננות גבוהה ולא היו יציאות.

ביום שבת שלחו אותי יחד עם חייל נוסף עם מכשיר קשר לתצפית למרגלות תל אבונידא. לפתע בלי שום הודעה מוקדמת בשעת צהריים שמענו רעש מטוסים וזיהינו מיגים והם מתקרבים לכיוון שלנו ומורידים פצצות על התל.

לא הבנו מה קורה עד שהבנו שאנחנו בתחילת מלחמה.

היינו לבד בשטח עובדי עצות מה לעשות עד אשר למזלנו ראינו חברה מחרמש והם העלו אותנו על הזחל"מ והחזירו אותנו למסעדה. וכנגנו עם החברה הייתה שמחה רבה שכן הם היו בטוחים שאנו לא בחיים.

כשהסתיים שלב הבלימה עלה הגדוד לתל שמס ונערך עליו להגנה. בדרך לתל היינו כל הדרך תחת הפגזה כבדה.

ב-18 באוקטובר היינו אמורים לצאת למארב. בעת התדריך החלה הפגזה כבדה ומדויקת. ובהפגזה זו נפלו 3 חברה והיו כמה פצועים.

ואז רופא הפלוגה ביקש ממני לעזור לו לקחת פצוע בשם ראובן דב העלינו אותו לזחלם ובדרכינו לתאג"ד ירדו עלינו אין ספור מטחי קטיושות ורק בנס הגענו לתאג"ד שכן הפגזים נפלו מטר מאיתנו ברעש מחריש אוזניים וההרגשה הייתה של רעידת אדמה.

כשהגענו לתל ראיתי את המ"מ שלי והוא כשראה אותי הוא אמר לי שהוא היה בטוח שאני לא בין החיים, שכן הוא עשה ספירה ולא מצא אותי.

למחרת לקראת ערב בעוד אני בעמדה אני רואה מיג 21 בא לעברינו בטיסה נמוכה.

ישר פתחתי עליו באש עם הרומת, הוא מיהר לשחרר את הפצצות. ולצערי לא פגעתי בו.

באוקטובר הקרוב אהיה בן 70 ותמונות חברי שנפלו בקרב לא עוזבות אותי יהי זכרם צרור בצרור החיים.