הזכרון שלי מתחיל בשבת בבוקר, במרום גולן.

ב11 בבוקר, נדמה לי, מודיעים שתהיה מלחמה.

כולנו בבית הילדים, המטפלות אורזות בגדים לנסיעה. צריכים להגיע אוטובוסים שיקחו אותנו מכאן.

אמא שלי נמצאת בחו''ל בירח דבש ואני לבד. הכלבה שלי איתי ובאיזשהו שלב קשרו אותה ועוד כלב לעמוד ליד בית הילדים.

אנחנו, הילדים, משחקים לנו בחוץ, בודאי לא מודעים או מדמיינים מה יקרה. בשעה 14 אזעקה ואני, לפני שרצה עם כולם למקלט, מנסה לשחרר את הכלבה שלי מהעמוד.

בינתיים כבר הפגזות ומטוסים מעלינו. לא הצלחתי לשחרר ורצנו למקלט. מחכים, מחכים,.... רק ב18, הפוגה. האוטובוסים מגיעים ואנחנו מהר מהר מתפנים אליו.

את הכלבים השארנו בקיבוץ.... 😭.

הדרך חשוכה, מפותלת, אורות האוטובוסים כבויים והנסיעה איטית בהתאם. ואני יושבת ליד מטפלת. פינו אותנו לבית השיטה. שם גם שמעתי בפעם הראשונה על המוות. מות אבות מהקיבוץ שהכרתי.

למחרת אמי הגיעה והתאחדנו. וכשחזרנו לקיבוץ אחרי המלחמה מצאתי את כלבתי האהובה קצת רזה ומדובללת אבל חיה.

לא כל הכלבים נמצאו...

הבתים היו פגועים ומכוניות שרופות. אנחנו הילדים, התחרינו באיסוף רסיסי פגזים.