"בכל רגע זהותי האמיתית היתה עשויה להתגלות והייתי מסיים את חיי בשחיטה אכזרית של האספסוף."



ב-14 ו-15 לאוק׳ 73, טייסות הקורנס של חיל האויר תקפו שוב ושוב את שדה התעופה בטנטא.

השדה איכלס את המיראז׳ים הלוביים ונחשב לשדה האיסטרטגי החשוב והשמור ביותר במצרים.

ביום השני של התקיפות ב15 באוק׳ לאחר שכל התקיפות שלנו, ב-14 באוק׳, נכשלו או סוקלו על ידי מיגים, טילים, ונ״מ צפוף, תקפנו שוב.

מתוך דבקות במטרה כשהתחילו לעוף הטילים רק הנמכתי לגובה העצים. והטילים הנמיכו עוף אחרינו. אחד הטילים פגע במסגד בכפר שלפנינו ואחד הטילים התפוצץ מאד קרוב למטוסינו.

הנווט שלי (רחמים סופר) נהרג, אני נפלתי בשבי, ומטוסים אחרים נפגעו קשה אבל הצליחו לחזור לנחות ברפידים.

אחרי התקיפה, אחד המיגים התיישב על מס 2 של המבנה שמאחורינו, וירה בתותחים להפילו.

בידי קלטת של הצוות במטוס שמנסה לתמרן ולהתחמק מאש התותחים בשארית כוחו של הפאנטום. מוביל המבנה שאחריינו, אשר שניר הטייס וכץ אהרון הנווט, תמרן התיישב על המיג היורה, ובקור רוח וכשרון אילעי הפיל את המיג היורה.

בהקלטה של הצוות המתפתל והמתמרן על חייו, הנווט מתאר בשמחה אין-קץ את התפוצצות המיג היורה עליהם.

חולפת פחות מדקה ואני, שמנסה להטיס מטוס פגוע קשה עם מנוע אחד כבויי (בגלל אש) וכנפיים והגאים שבורים, נכנס לסחרור כשההגאים מאבדים כל שליטה ואני נוטש בגובה נמוך.

הנווט נפלט קודם ואחרי כ-2 שניות (שנראות כמו נצח במטוס מסתחרר לאדמה בגובה נמוך) אני נפלט.

כשאני תלויי על מצנח מודיע במכשיר הקשר למילוט, על מצבו של הנווט, ועל נטישת המטוס עמוק עמוק בתוך הדלתא של הנילוס.

כשאני תלויי על המצנח אני רואה את ההמונים רצים לעברינו, וחושש מאד מהלינץ׳ הצפויי שהיה גורלם של הרבה טייסים שנפלו בדלתא.

בסיום הצניחה אני רואה כבר 4-5 פלאחים מסביב לנווט כ-40-50 מטר מאיתנו.

אני זורק את כל הציוד ומכשיר הקשר לתעלת ההשקיה העכורה שלידי ורץ לעבר הכפריים, תוך צעקות בערבית ״שלום עלייכום״ ״מרחבה״ תוך נפנוף ידיים ידידותי.

העובדה שנפלתי רחוק ממקום התקיפה שלנו בטנטא, והצעקות החברתיות שלי בערבית, יצרה אי-וודאות בהמון המצטופף סביבנו.

רחמים, הנווט, היה פצוע קשה בראש מפיצוץ הטיל עלידנו. לאחר הצניחה הוא נגרר עשרות מטרים בשכיבה על הבטן, כך שכל הראש התכסה בעשבים ושיחים. הכפריים לא העזו לגעת בגוף ללא ראש, עד שהגעתי ושחררתי אותו מהסבך סביב ראשו, ומכל הריתמות והחגורות שטייס רתום בהן.

הכפריים הקיפו אותי, לקחנו עימנו את הנווט, והלכנו לעבר הכביש הקרוב.

ההליכה הכי מפחידה בחיים.

בכל רגע זהותי האמיתית היתה עשויה להתגלות והייתי מסיים את חיי בשחיטה אכזרית של האספסוף.

על הדרך חיכה שוטר מצרי גדול לייד מכונית קטנה.

הוא גונן עלי מפני ההמון שכיסה ונדחק על המכונית מלמעלה וכל הצדדים. הוא הצליח לתמרן ולפלס דרך בהמון ולקח אותי למשטרה המקומית.