אני ילד בן 7 בתחילת כיתה ב' גר ביישוב בני יהודה שבדרום רמת הגולן. מתארח עם משפחתי ברמת מגשימים.

בזמן התפילה בבוקר יום כיפור, מגיע ג'יפ לחניה ליד בית הכנסת, יורד חיל ומודיע למבוגרים שבשעה 12:30 יגיע אוטובוס וכל הנשים והילדים צריכים להתפנות.

זו כבר אטרקציה, לנסוע באוטובוס? ביום כיפור? בתור אנשים דתיים, התלבטות, מה מותר לקחת, מה אסור. מחכים, האוטובוס לא מגיע.

ההורים הולכים לנוח. בשעה 13:30, מגיע האוטובוס, אנחנו מתחילים לעלות בעצלתיים. אמא, שתי אחיותי ואני מתיישבים בחלק האחורי של האוטובוס.

13:55, הנהג סוגר את הדלתות ובאותו רגע ממש מתחילים להישמע קולות שנשמעו לי כמו פקקים שחולצים מבקבוק. מישהו צועק "הפגזה". הנהג פותח את הדלתות וכולם מתחילים לזרום החוצה ולרוץ למקלטים.

המקלטים ברמת מגשימים היו בבתים הפרטיים. לכל בית מקלט משלו. אבא שלי שנמצא למטה, תופס אותי ביד אחת, את אחותי ביד שנייה ומתחיל לרוץ כמו שמעולם לא ראיתי את אבא שלי רץ. מרוב מהירות אני זוכר שמידי פעם רצתי עם הרגליים באוויר.

מגיעים לבית מסוים, אבא שלי דופק על הדלת וצועק, "הפגזה", פותח לנו חזי, הבוקר של רמת רמת מגשימים, עם מכנסיים, בלי חולצה עם פנים של שינה. יורדים במהירות למקלט. מקלט קטנצי'ק עם שתי מטות קומותיים.

נמצאים במקלט אבא שלי, אחותי ואני, חזי עם הכלב והחתול שלו. הפגזה איומה של 4 שעות. שריקות, פיצוצים חזקים, הבזקים שאני רואה מידי פעם מבעד ליציאת החירום. רוב הזמן יושבים בשקט, אבא שלי מאוד דואג היכן אמא שלי ואחותי הקטנה.

לקראת ערב, ההפגזה מסתיימת. אבא שלי וחזי עולים למעלה לראות מה המצב, אבא שלי קורא לי, "אתה חייב לראות", נותן לי להציץ מחוץ לבית ואני רואה את האוטו שלנו עולה באש (בתמונה המצורפת). ערב, כולם יוצאים ומתרכזים סביב האוטובוס, מסביב מדורות ענקיות, והרס.

אמא שלי מספרת שרצה למקלט הקרוב ביותר לאוטובוס עם אחותי הקטנה, מקלט שהיה עמוס בהמון נשים ותינוקות, וכדי להרגיע אותם העבירו את בקבוקי הדייסה מתינוק לתינוק. מספרת, שנהג האוטובוס (בן צור סע... נהג הזחל"ם של מוטה מששת הימים) יושב על מדרגות המקלט עם הראש בין הידיים ומודה לאלוהים שלא הספיק לצאת לדרך.

נשים, ילדים וגברים אורחים מתפנים עם האוטובוס, אבא שלי מצטרף. נוסעים על הכביש מרמת מגשימים דרומה, הכל חשוך, אין שום רכב על הכביש.

נוסעים לבד, ברדיו שומעים את קולה של גולדה מאיר: "אזרחי ישראל בשעה שתיים בצהרים פתחו צבאות ערב במלחמה עם ישראל...".

מגיעים לקיבוץ לביא, ארוחה לאחר הצום בחדר האוכל, מחלקים אותנו לחדרים. למחרת בבוקר קמים, ורואים את כל הגברים של רמת מגשימים יושבים במעגל הדשא של הקיבוץ, מספרים שנאלצו לברוח לפנות בוקר מכיוון שהסורים הגיעו לגדרות של המשק.