הזיכרון שלי הוא של ילדה בת 5 ורבע. מוצאי כיפור, יורדת עם אמי ואחי הצעיר ללוות את אבא כי גויס למלחמה. ואז אזעקה וכולנו נכנסים למקלט.

יום למחרת, סבא וסבתא לוקחים אותנו אליהם על מנת שלא נהיה לבד.

מספר ימים אחרי, אמא מקבלת טלפון מהשכנה שלנו בפתח תקווה שאבא התקשר אליה שהוא נפצע והוא מאושפז באשקלון וצריך לבוא לקחת אותו.

ואז אני זוכרת שאמא נכנסת לאמבטיה ומתחילה לבכות. ואחרי, כולנו מתלבשים ונכנסים לאנומג של סבא ונוסעים לאשקלון.

זכור לי שהנסיעה ארכה הרבה זמן, וכל הדרך רואים משאיות שעליהן טנקים שיורדות לדרום.

אני זוכרת שלקחתי איתי את הבובה שהכי אהבתי ואיבדתי אותה בבית חולים באשקלון בזמן שחיכינו לאבא. אבא נכנס לאוטו, ואמי ספרה לי שפשוט לא יכולתי להסתכל עליו.

זה הזיכרון הראשון שלי שאני זוכרת ממנו הרבה פרטים.

מה שעוד זכור לי, שכל ערב כיפור אחרי שחוזרים מבית הכנסת אבא יושב ומספר לי ולאחי על מלחמת יום כיפור ועל רגע פציעתו. זה היה ריטואל קבוע במשך הרבה שנים.