שבת, יום כיפור 1973. כמדי שנה, משפחתנו החילונית מציינת את יום הכיפור בפיקניק רגוע בחוף הכנרת, לא רחוק מבניין המועצה האזורית. שתי משפחות - משפחת קצירי ומשפחת מעודד מקבוץ שער הגולן, יורדים לחוף.

למש' מעודד 3 בנות ולנו הקצירים, שתיים. באותו קייץ הכנרת ירדה מאד, כדי להגיע למים צריך ללכת לפחות 400 מטר. שני האבות- חילק ודרור חובבי שייט. הם מורידים מהטרקטור את סירת המפרש - 420, לאחר דחיפה ממושכת בבוץ.

הם נכנסים איתה בסוף למים, קופצים לתוכה ושטים ללב הכנרת. האמהות והבנות, נשארות בחוף. מחפשות צדפים .לאחת הבנות של מש' מעודד נפל צמיד לתוך המים הבוציים שבחוף, כולנו מתגייסים לחפש את האבדה.

שעת צהריים, חם מאד אבל שקט מוחלט מסביב לפתע, בסביבות 14.00 מגיחים כמה מטוסי קרב מעלינו וטסים מזרחה לגולן. הרעש מאד מפתיע וגם עצם הופעת המטוסים לא מתאימה ליום כיפור.

בעודנו תוהים מה קורה פה, מגיע טנדר עם חבר קיבוצנו .הוא נראה נרגש ונרעש ומבקש שנקרא לדרור. דרור קצירי, בן זוגי משמש כרבש"צ הקיבוץ, האחראי על הבטחון השוטף. "אתם חייבים לחזור מיד, פרצה מלחמה. דרור צריך לפתוח את כל המקלטים".

דרור שט לו במימי הכנרת, איך נקרא לו? במקרה מופיעה בקרבתנו סירת סקי של דגניה ב', ובתוכה נבות שרת. אנחנו מבקשים ממנו שיחפש את המפרשית, אי שם בכנרת ויבקש מהם לחזור מיד לחוף. ואכן הם חוזרים.

כולנו בבגדי ים, עולים על הרכב וחוזרים לקיבוץ. בקיבוץ מהומה רבה. בחורים עם מדים ותרמילים יוצאים לתחנת האוטובוס, מיד יבואו לאסוף אותם.

דרור פותח את כל המקלטים, אני מביאה את הבנות לבתי הילדים ובעצמי מגיעה לגן שלי ומורידה את כל ילדי הגן למקלט.

מתחילות הפגזות, שלוות יום הכיפור הופרה ברגע. אני עדיין בביקיני איתו נסעתי לכנרת. יומיים תמימים לא יכולתי להורידו כי ישבתי במקלט עם ילדי הגן. בערב יום ראשון מבקשים מכל המבוגרים להתכנס בחדר האכל. שם מדווחים על המצב. הסורים במרחק 3 שעות מאתנו. המצב גרוע.

חיה, מבשלת הקיבוץ אמו של דרור קוראת לי ומבקשת- "אם נתבקש להתפנות, תקחי קודם כל את האלבומים עם תמונות הבנות, שלא יקרה לך מה שקרה לנו במלחמת השחרור".

כשהסורים פלשו לקיבוץ, שרפו הכל ולא נשארה לנו אפילו תמונה אחת למזכרת. טראומה קשה שטבועה עמוק בליבה. למזלי, הסורים לא הגיעו וכל האלבומים נשארו במקומם. מאז יום כיפור ההוא שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר.