ביום שבת, 6 לאוקטובר 1973 הייתי בגבול בין ברית המועצות לאונגריה בדרכי לישראל.

קיבלתי אשרת יציאה שבועיים לפני-כן, לאחר שנה של המתנה מורטת עצבים.

מנהל משרד הפנים בקייב - סגן אלוף של קג"ב סיפורוב - "המליץ לי בחום" לא לנסוע לישראל...הוא ידע בוודאות מה עשוי לקרות בעוד שבועיים.

יצאנו מקייב אני ואשתי בערב ב- 5 לאוקטובר, למחרת בבוקר היינו בתחנת רכבת בצ'ופ - תחנת גבול בין אוקראינה לאונגריה. התחנה הייתה מלאה עד אפס מקום ביהודים שקיבלו אשרה כמונו.

אולם, כאשר בבוקר הודיעו בחדשות ברדיו כי התחילה מלחמה, ושישראל למעשה כבר לא קיימת, פרצה בקהל מהומה. הוצאתי מהתרמיל רדיו טרנזיסטור סוני וב- 9.30 הצלחתי לקלוט חדשות מ- BBC. אותן החדשות. כמעט באותן המילים...

הודעתי על כך לכל הסובבים, הפאניקה גברה, ובתור לביקורת דרכונים שבו היינו בסוף הפכנו לראשונים.

עברנו דרך הונגריה וצ'כוסלובקיה לאוסטריה, שם בתחנת רכבת בווינה חיכו שניים - אחד מסוכנות יהודית, שני מג'ויינט. כל אחד הציע עזרה - ראשון לסידורים לפני טיסה לישראל, שני - לארה"ב. כמובן רצנו לנציג הסוכנות וביקשנו לדעת מה קורה בארץ.

לא נורא, הוא אמר, הכל בשליטה, אנחנו הולכים לנצח מהר. ידענו שזה מאותו סוג של אמת כמו הודעת הרוסים ברדיו.

באנו איתו - קבצוה קטנה של כמה עשרות אנשים לעומת כמה מאות שהלכו עם הנציג של ג'וינט בדרכם לאמריקה.

העברנו לילה בשינאו - טירה עתיקה ששימשה למלון מעבר ליהודים בדרכם לישראל. בימים רגילים היו לנים בה יומיים-שלושה לפני הטיסה, אנחנו היינו בה כמה שעות בלבד ונסענו לשדה תעופה כדי להספיק למטוס אחרון לישראל.

המרחב האווירי בישראל כבר היה סגור לכל הטיסות, אולם הטיסה שלנו - בבואינג דו-קומתי ענק עם 400 עולים - יצאה לדרך, ובלילה ב- 9 לאוקטובר נחתנו בבן גוריון.

הכל היה באפלה - פנסי מכונית מכוסים בצבע כחול, כבישים ורחובות חשוכים.

כולם בהלם של אי-הוודאות ששררה בימי המלחמה הראשונים. נסענו למרכז קליטה בחיפה - בית מלון קטן עתיק, למחרת נסעתי לתל-אביב לבקר חבר שהגיע לישראל כמה ימים לפניי. הוא התגורר במרכז קליטה ברחב ברודיצקי ברמת-אביב.

רק הספקתי להיכנס לחדר, לומר שלום ולהתחבק - אז שמענו אזעקה ורצנו למקלט. זה היה בעקבות הטיל אותו שיגרו מצרים, שטס לאורך שפת הים.
עד שטייס שלנו שהתקרב אליו במטוס, ירה בו ברובה והפיל אותו...


מאז עברו 50 שנה, בשבילי - כמו בשביל המדינה (אני נולדתי ב- 1949) - רוב החיים.
מקווה שהסיפור של הימים הראשונים של אותה המלחמה לא יחזור אלינו לעולם...