באזעקה שפילחה את הדממה של יום הכיפורים. חזרתי מבית יולדת שבבית תינוקת בת שנתיים מחכה לי.

הבטתי במאמץ מחלום ביתי. מתפללים עטופים בטליתות רצו ועלו לנגמשים.

חשבתי שזה חלום ביום רדוש זה מתפללים עטופי טליתות על נגמשים נוסעים. כעבור כשעתיים בעלי גוייס. נשארתי עם שתי עוללים לבד בבית .

גם טלפון קוי לא היה בימים ההם בכל הבניין. נאספתי על ידי קרובי משפחה.שטרחו ללא רחמנות לגרש אותי כי המלחמה התארכה לדעתם.

שוב יאצאתי עם עוללי בדרך החלפתי מס אוטובוסים בין האזעקות. כאשר בני שרק נולד ממרר בבכי מרעב.

כעבור מס שעות ותלאות הגעתי באפיסת כוחות להורי ז"ל בצפון הארץ. מאז חויה מטלטלת זאת לצרות שחלפו 50 שנה. עם כניסת צום יום הכיפורים אני חוזרת לחויה הקשה