6 באוקטובר 1973 , אבי סמי ג'רסי, אימי מרים, אני שרית, ילדה בת 10 ואחי משה בן 5.5 בביתנו ביפו.

אימי מאכילה את אחי הקטן ואני ואבי בסלון. צלצול הטלפון מפלח את דממת יום כיפור. אבי עונה בפליאה לטלפון ומרצין, "כן , אני מבין, מתי תאספו אותי?" אחי הקטן מתחיל לבכות ותופס במכנסיו ולא מרפה.

תוך שעה אבי האהוב יוצא מהבית על מדי מילואימניק של חיל שריון .. ולא מגיע הבייתה לחופשה, הגעגועים והדאגה מכאיבים במיוחד לאימי מרים והזמן שהוא נפקד נראה כמו נצח...

רק אבי סמי ועוד שכן היו קרביים ברחוב , כל השאר היו מבוגרים שנשארו בבית. הג"א מסתובבים בשכונה וצובעים את פנסי המכוניות בצבע כחול. אסור להדליק אורות במרפסות , כולם יושבים בחושך. אבי נלחם בדרום, כותב לאחי במכתב אבא באפריקה.

מקבלים ממנו גלויות של גילה אלמגור, לפעמים מכתבים ולפעמים גלויה כתובה מראש רק עם חותמת שנדע שהוא חי!

אבי נלחם גם בששת הימים וגם ביום כיפור כחייל בחיל שיריון, איבד חברים רבים וחזר אלינו בשלום.

אבי נפטר לפני 5 שנים ואימי לפני חודש. לאחר פטירתה מצאנו מעטפה עם מכתבי אהבה וגעגועים בין אימי לאבי ממלחמת יום כיפור.

50 שנה במעטפה והעיתוי מצמרר!

מקדישה פוסט זה לאבי היקר והאהוב שמואל (סמי) ג'רסי , חייל אמיץ שלחם, שירת את המדינה ואף פעם לא התלונן או ניסה להתחמק משירות צבאי.