במלחמה הארורה ההיא הייתי כוון בגדוד 55 בתותח מתנייע "רומח" ( 107M ; 175מ"מ) .

הגדוד שלנו הגיע לרמת הגולן כחודשיים לפני המלחמה לאחר שהייה ממושכת בסיני.

בשעות הצהרים של ה-6 באוקטובר הומטרה על הסוללה שלנו אש תופת. אני זוכר את שריקות הפגזים והדי נפילתם , אני זוכר רגבי עפר שחור וסלעים מתעופפים . אני זוכר את העשן הסמיך שחג סביבנו ואת ריח אבק השריפה ,ריח שילווה אותי עוד זמן רב.

התומ"ת שלנו היה נטוע עמוק באדמת הטרשים באמצעות המעדר שלו ואילו הקנה הארוך (14 מטר) לא היה קשור בשרשרת – מה שמנע מאתנו לנוע באופן מידי.

לנוע אמרתי ? "לשפר עמדות לאחור", כלומר "לדלג" דרומה. קרי: לסגת (נכון יותר, לברוח).

הנסיעה דרומה, בכלים הכבדים על גבי השרשראות על כבישים ושבילים צרים ופקוקים נראתה לי כמו נצח ולוותה כל העת בניסיון של מטוסים סוריים לטווח אותנו.

חייל פשוט כמוני, בסך הכול 8 חודשים בצבא – נקלע לסיטואציה הלקוחה ממערבונים – ואכן חשתי שאני חי בסרט.

רגע ההתפכחות והחזרה למציאות התרחש כאשר המסו"ל שהערצתי, סגן אורן פז ז"ל סיפר לנו שהמג"ד, שרגא בן צבי אמר לו שיש כוונה לפוצץ את גשר בנות-יעקב ואת גשר אריק. רק אז הבנתי שלא מדובר בסתם מלחמה אלא במלחמת קיום של ממש.

הסוללה שלנו הגיעה סמוך לגדות ומשם ירינו לכיוון רמת הגולן ובהדרגה עלינו צפונה.

היום בו נהרג מפקד הסוללה סגן אורן פז ז"ל (למיטב זכרוני זה היה בחאן ארנבה), עבורי הוא יום ארור וטראומטי המלווה אותי עד היום.

מידי פעם אני רואה בעיני רוחי את עיני התכלת של אורן ושומע את הדיבור השקט והרך שלו . מבטו וקולו , לא מרפים ממני מאז ועד היום. יהי זכרו ברוך...........